רבי שמלאי אקלע לפדיון הבן בעו מניה וכו'. יש להקשות למה בתחלה סתמו שאלתם והוצרכו להאריך ולחזור ולפרש דבריהם, והוה ליה למימר מעיקרא הכי כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דקעביד מצוה? ונראה לי בס"ד דהשואלים לא שאלו אלא רק כהן מברך או אבי הבן מברך, אך מסדר הש"ס הוסיף דברים לפרש טעם לצדדי השאלה כהן מברך דקמטי הנאה לידיה וכו'. ואין זה דברי השואלים, כהאי גונא כתבו התוספות ז"ל (בבבא קמא דף יט בדבור המתחיל רב אשי) שלפעמים בעי בעיא אמורא סתם בלא צדדים, והגמרא עושה הצדדים, ונראה לנו שהוא לשון האמורא ואינו כן אלא שהגמרא הוסיף עיין שם. וכן כתב בספר יבין שמועה כלל תצ"ג, וכן הענין כאן וברור. ברם מקשים למה הוצרכו להזכיר בשאלתם ברכת על פדיון הבן דהא פשיטא להו, והוה ליה לשאול רק על ברכת שהחיינו? ועוד יש להקשות נמי כמו שאמרו בבי מדרשא אבי הבן מברך שתים למה הוצרכו לפרש ולומר שתים מאחר דהוא שאל רק על ברכת שהחיינו מי מברך והיה להם להשיב אבי הבן מברך ותו לא ואנן ידעינן דמברך שתים דאין אדם מסתפק בברכת פדיון הבן? ונראה לי בס"ד דידוע מחלוקת האחרונים ז"ל בהלכות ציצית סימן כ"ב בלובש טלית חדש אם מברך שהחיינו קודם להתעטף בציצית או יברך להתעטף קודם שהחיינו? דאיכא דסבירא ליה לברך שהחיינו קודם ואיכא דסבירא ליה להתעטף קודם. ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה יעוין שם. והנה כאן לא היה להם ספק מעיקרא בברכת שהחיינו דודאי שייכה לאבי הבן יותר דאיהו קעביד מצוה והכי מסתברא, אך מה שהביאם לבית הספק הוא משום דכאן איכא שתי ברכות על פדיון הבן ושהחיינו, ויש סברא לומר דיברך על פדיון הבן קודם שהחיינו, ויש סברא להפך לברך שהחיינו קודם, כמו שאמרו גבי ציצית, על כן נסתפקו כיון דכהן יש לו שייכות בברכת שהחיינו משום דמטי ליה הנאה אם כן יש לומר עדיף טפי שיברך הכהן שהחיינו ולא יברך אבי הבן שתים כדי שיצא מסלע המחלוקת בענין הקדימה שיש סברא לכאן ולכאן? או דלמא משום האי טעמא דמטי הנאה לידיה לא חשיב לו שייכות בשהחיינו ואינו רשאי לברך הכהן כלל אלא יברך אבי הבן את השתים? ולכן התחכמו להזכיר בדבריהם ברכת פדיון הבן דאבי הבן מברך לומר מה שבאנו לספק זה בשהחיינו הוא מצד דאיכא ברכה זו דפדיון הבן. ובזה יתורץ דקדוק השני כי בבית המדרש הבינו דהשואלים באו לבית הספק בברכת שהחיינו מכח דאיכא שתי ברכות ולכן השיבו אבי הבן מברך שתים כלומר אף על גב דאיכא שתים שיש בזה מבוכה של הקדימה עם כל זה אבי הבן מברך.
Rabbi Chimlaï se trouva au rachat du fils. On lui demanda, etc. On peut objecter : pourquoi ont-ils d'abord formulé leur question de façon fermée, puis ont-ils dû l'allonger, y revenir et expliquer leurs paroles ? Ils auraient dû dire dès le principe : le kohen bénit-il, parce que le bénéfice lui parvient, ou le père du fils bénit-il, parce qu'il accomplit la mitsva ? Il me semble, avec l'aide du Ciel : les questionneurs n'ont demandé que ceci, le kohen bénit-il, ou le père du fils bénit-il. L'ordonnateur du Talmud a ajouté des mots pour expliquer le motif des deux côtés de la question : le kohen bénit, parce que le bénéfice lui parvient, et la suite. Les questionneurs n'ont pas prononcé ces précisions. Les Tossefot, de mémoire bénie, ont écrit de la même manière (Baba Kama, folio 19, dibour hamatchil Rav Achi) : parfois un amora pose une question nue, sans les deux côtés, et la Guemara construit les côtés. On croirait entendre la langue de l'amora. C'est la Guemara qui a ajouté. Voir là-bas. Le livre Yavin Chemoa, règle 493, l'écrit aussi. Ici, l'affaire est la même, et elle est claire. On objecte pourtant : pourquoi ont-ils dû mentionner dans leur question la bénédiction sur le rachat du fils, alors qu'elle était évidente pour eux ? Ils n'avaient à interroger que sur la bénédiction cheheyanou. On objecte encore, sur ce qu'on a répondu dans la maison d'étude : le père du fils bénit deux. Pourquoi ont-ils dû préciser et dire "deux" ? Il n'avait interrogé que sur ceci : qui bénit cheheyanou ? Ils auraient dû répondre : le père du fils bénit, et rien de plus. Nous savons qu'il bénit deux bénédictions, car personne ne doute de la bénédiction du rachat du fils. Il me semble, avec l'aide du Ciel : on connaît la divergence des Aharonim, de mémoire bénie, dans les lois des tsitsit, siman 22, pour celui qui revêt un talit neuf. Bénit-il cheheyanou avant la bénédiction de s'envelopper des tsitsit, ou bénit-il de s'envelopper avant cheheyanou ? Les uns tiennent qu'on bénit cheheyanou d'abord. Les autres tiennent qu'on bénit de s'envelopper d'abord. Voir Birkhei Yossef et Mahazik Berakha, qu'on y regarde. Ici, au départ, ils n'avaient pas de doute sur cheheyanou. Elle revient plus sûrement au père du fils : c'est lui qui accomplit la mitsva, et la chose se comprend ainsi. Ce qui les a menés au doute, c'est qu'ici il y a deux bénédictions, sur le rachat du fils et cheheyanou. Une sevara (raison) dit de bénir sur le rachat du fils avant cheheyanou. Une sevara inverse dit de bénir cheheyanou d'abord, comme on l'a dit pour les tsitsit. Ils ont donc douté. Le kohen a un lien avec cheheyanou, parce que le bénéfice lui parvient. On peut dire qu'il vaut mieux que le kohen bénisse cheheyanou, et que le père du fils s'abstienne de bénir les deux, afin de sortir du nœud de la divergence sur la préséance, où une sevara tire de chaque côté. Ou bien le motif du bénéfice qui lui parvient ne lui compte pas comme un lien avec cheheyanou : le kohen n'est pas habilité à bénir du tout, et le père du fils bénit les deux. C'est pourquoi ils ont pris soin de mentionner, dans leurs paroles, la bénédiction du rachat du fils que le père bénit. Ils voulaient dire : nous sommes arrivés à ce doute sur cheheyanou parce que cette bénédiction du rachat est là. Par là se résout la seconde précision. Dans la maison d'étude, on a compris que les questionneurs étaient entrés dans le doute sur cheheyanou à cause des deux bénédictions. On a donc répondu : le père du fils bénit les deux. Sens de la réponse : il y a bien deux bénédictions, et l'embarras de la préséance est là ; avec tout cela, le père du fils bénit.
ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך. קשה למה האריך למנקט כל הברכה עד לזמן הזה והוה סגי לומר שהחינו כהן מברך או אבי הבן מברך? ונראה לי בס"ד דאיתא בתוספות סוכה (סוכה כה. בדבור המתחיל העושה סוכה) שכתבו בשם רב שרירא גאון דלא סמכינן לברך שהחיינו על כלים חדשים משום דבעינן בשהחיינו מידי דאתי מזמן לזמן. וכתבו התוספות דקשה על זה מפדיון הבן דמברכים שהחיינו? ותירץ הר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף דפדיון הבן אף על גב דלאו מזמן לזמן קאתי אפילו הכי כיון שהיא מצוה תלויה בזמן שלושים יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו עד כאן לשונו. ואם כן יש לומר אי אמרינן הלכה כרב שרירא ז"ל דאין לברך על כלים חדשים דאין מברכים אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן אין להסתפק בפדיון הבן שיברך הכהן, יען דלגבי כהן חשיב הפדיון כמו כלים חדשים אבל אבי הבן מברך שהחיינו משום טעמא דהר"ן ז"ל שהוא שמח על הזמן הזה שהגיע יום שלשים שבו יצא בנו מכלל נפל ולהכי לגביה חשיב כמצוה הבאה מזמן לזמן וכאשר הסביר הר"ן ז"ל, מה שאין כן כהן אין לו שמחה על הזמן הזה שיצא מכלל נפל דלאו בריה הוא ורק שמחתו על הנאה דמטי לידיה והרי זה כקנה כלים חדשים דאף על גב דשמח בהם מכל מקום כיון דלא אתיא מזמן לזמן ואין לה שייכות בזמן לא יברך. אבל אם הלכה כמאן דפליג דסבירא ליה דגם על הנאה ושמחה דאינה תלויה בזמן ולית לה שייכות בזמן מברכים שהחיינו אז גם בפדיון יש להסתפק אם יברך הכהן כיון דמטי הנאה לידיה ושמח בהנאתו. ולכן דקדק השואל למנקט נוסח הברכה כולו עד לזמן הזה, והיינו רוצה לומר כיון דאנחנו מברכים אותה על הזמן אי מצי כהן לברך משום הנאה בלבד אף על גב דאין שייכות לגבי דידיה בזמן כלל, וכמו דסברי החולקים על רב שרירא גאון ז"ל, או דלמא העיקר כסברת רב שרירא ז"ל ואין לברך אותה אלא אבי הבן דיש שייכות לגבי דידיה בזמן. ואף על גב דהשואל פירש בדבריו צדדי הספק בענין אחר הזכיר נוסח הברכה עד לזמן הזה כדי להבליע בדבריו צדדי ספק הזה נמי דאיכא לספוקי ביה.
Béni, qui nous a fait vivre, nous a maintenus et nous a fait parvenir à ce moment. Le kohen bénit. Difficulté : pourquoi a-t-il allongé en citant toute la bénédiction jusqu'à "à ce moment" ? Il suffisait de dire : cheheyanou, le kohen bénit-il, ou le père du fils bénit-il ? Il me semble, avec l'aide du Ciel. Il est rapporté dans les Tossefot de Souka (Souka 25a, dibour hamatchil : celui qui fait une soucca), au nom de Rav Cherira Gaon : on ne s'appuie pas là-dessus pour bénir cheheyanou sur des ustensiles neufs, car cheheyanou exige une chose qui revient de temps en temps. Les Tossefot objectent à partir du rachat du fils, où l'on bénit cheheyanou. Le Ran, de mémoire bénie, a répondu dans son commentaire sur le Rif : le rachat du fils, bien qu'il ne revienne pas de temps en temps, est une mitsva liée au temps des trente jours de l'enfant, qui sort de la catégorie du nefal (non viable) et entre dans la catégorie du kayama (qui se maintient) et de la vie. Il convient d'y bénir cheheyanou. Fin de ses paroles. Dès lors, si l'on dit que la halakha suit Rav Cherira, de mémoire bénie, on ne bénit pas sur des ustensiles neufs : on ne bénit que sur une mitsva qui va de temps en temps. Au rachat du fils, le doute tombe : le kohen ne bénit pas, car pour lui le rachat compte comme des ustensiles neufs. Le père du fils bénit cheheyanou pour le motif du Ran, de mémoire bénie. Il se réjouit de ce moment, le trentième jour, où son fils est sorti de la catégorie du nefal. Pour lui, cela compte comme une mitsva qui vient de temps en temps, selon l'explication du Ran. Le kohen n'a pas cette joie du moment où l'enfant sort du nefal : l'enfant n'est pas le sien. Sa joie porte sur le bénéfice qui lui parvient. Cela revient à acquérir des ustensiles neufs. Il s'en réjouit. Comme la chose ne vient pas de temps en temps et n'a pas de lien avec le temps, il ne bénit pas. Si la halakha suit celui qui diverge, qui tient qu'on bénit cheheyanou aussi sur un bénéfice et une joie sans dépendance du temps et sans lien avec le temps, alors, au rachat aussi, le doute reste ouvert : le kohen bénit-il, puisque le bénéfice lui parvient et qu'il se réjouit de ce bénéfice ? C'est pourquoi le questionneur a pris soin de citer toute la formule jusqu'à "à ce moment". Il veut dire : puisque nous disons cette bénédiction sur le temps, le kohen peut-il la dire pour le seul bénéfice, alors qu'il n'a aucun lien avec le temps, comme le tiennent ceux qui divergent de Rav Cherira Gaon, de mémoire bénie ? Ou bien le fond est la sevara de Rav Cherira, de mémoire bénie, et le père du fils seul la bénit, car lui a un lien avec le temps. Le questionneur a expliqué les côtés du doute sur un autre sujet. Il a tout de même cité la formule jusqu'à "à ce moment", pour glisser aussi, dans ses paroles, les côtés de ce doute-ci.
סיום מסכת פסחים ונראה לרמוז בס"ד דנקיט מסדר הגמרא דין הפדיון בסוף מסכתא זו הנקראת פסחים על שם שפסח ה' והציל את אבותינו ופדה אותם ממצרים שגם ענין זה נקרא פדיון הבן דחביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים יד, א) 'בנים אתם לה' אלקיכם' ולכן התחיל ראש הגמרא באות מ' וסוף באות מ' של שתים הרי מ"ם מלאה שמספרם שמונים כמנין פ', וגם תיבת שתים הוא שתי מ"ם רמז לאות פ' שהיא מספר שתי מ"ם. וידוע באות פ' נרמז פדות כמו שאמרו בזוהר הקדוש בהקדמת פרשת בראשית. וביציאת מצרים כתוב (שמות ח, יט) 'ושמתי פדת בין עמי ובין עמך למחר יהיה האת הזה' דרמז לו על אות פ' שנגאלו בו אבותינו ממצרים כנזכר בפרקי רבי אליעזר על פקידה כפולה של (שמות ג, טז) 'פקד פקדתי' (בראשית נ, כד) ו'פקד יפקד אתכם והעלה אתכם' שפדאם לחיים !
Clôture du traité Pessahim. Il me semble, avec l'aide du Ciel, d'y voir une allusion. L'ordonnateur de la Guemara a placé la loi du pidyon à la fin de ce traité appelé Pessahim, du nom de ceci : ה' a passé et a sauvé nos pères, et Il les a rachetés d'Égypte. Cet objet aussi s'appelle pidyon ha-ben (rachat du fils). Israël est cher : on les appelle fils du Lieu (ha-Makom), comme il est dit (Devarim 14, 1) : "Vous êtes des fils pour ה' votre D.ieu" C'est pourquoi le début de la Guemara commence par la lettre mem, et la fin par la lettre mem du mot chetayim (deux). Voilà un mem plein : leur nombre est quatre-vingts, comme la valeur de la lettre pé. Le mot chetayim est aussi deux mem, allusion à la lettre pé, dont le nombre est celui de deux mem. On sait que la lettre pé fait allusion à la pedout (délivrance), comme on le dit dans le Zohar saint, dans l'introduction de la paracha Berechit. À la sortie d'Égypte il est écrit (Chemot 8, 19) : "Je mettrai une pedout entre Mon peuple et ton peuple. Demain sera ce signe." Il lui a fait allusion à la lettre pé, par laquelle nos pères ont été délivrés d'Égypte, comme il est rappelé dans les Pirkei de Rabbi Eliezer, sur la double pekida (visite) de (Chemot 3, 16) "J'ai visité, j'ai visité", et de (Berechit 50, 24) "Il vous visitera, Il vous visitera, et Il vous fera monter", qui les a rachetés pour la vie.