Chullin 105a — essuyer ou rincer la bouche entre viande et fromage, l'attente, et les eaux du repas

Chullin 105a

Sougya : Le daf clôt la mahloket de Beit Chammai et Beit Hillel sur ce qu'il faut faire de la bouche après la viande avant le fromage : trois lectures sont essayées (essuyer / rincer / les deux), la Guemara retenant que les deux Maisons ne divergent pas — il faut essuyer (kinouach) et rincer (hadacha). Suit le propos de Rabbi Zeira (on n'essuie qu'avec du pain de froment, froid et tendre) et la halakha finale.

Rabbi Yo'hanan précise qu'il n'y a aucun délai à observer du fromage vers la viande, et Rav Hisda enseigne l'asymétrie : après la viande on n'enchaîne pas le fromage (le gras colle et prolonge le goût), mais après le fromage on peut manger la viande ; la viande coincée entre les dents reste 'viande' (verset des Nombres). Mar Ukva et Chmouel se disent 'vinaigre fils de vin' face à leur père — l'un pour l'attente entre viande et fromage, l'autre pour l'inspection quotidienne de ses biens (d'où les récits d'Abaye et de Rav Assi).

Enfin la sougya passe aux eaux du repas : Rav Idi bar Avin enseigne que les premières eaux sont une mitsva et les dernières une obligation, et une braita détaille leur statut, leur récipient et leur température (le texte s'interrompant à la fin du daf).

Les trois lectures de la mahloket (segments 0-2) : la Guemara écarte les deux premières et conclut que Beit Chammai et Beit Hillel exigent l'un et l'autre essuyage ET rinçage.

L'asymétrie de Rav Hisda (segments 5-7) : interdit d'enchaîner fromage après viande, permis d'enchaîner viande après fromage.

Les eaux du repas (segments 12-16) : statut (mitsva / facultatif / obligation), récipient et température de chaque rinçage des mains.

אילימא בית שמאי אומרים: מקנח ולא בעי מדיח, ובית הלל אומרים: מדיח ולא בעי מקנח. אלא הא דאמר רבי זירא: אין קינוח פה אלא בפת, כמאן? כבית שמאי!

Si l'on dit [que la mahloket est ainsi] : Beit Chammai disent : il essuie (mekane'ah) et n'a pas besoin de rincer (madiah), et Beit Hillel disent : il rince et n'a pas besoin d'essuyer — mais alors ce qu'a dit Rabbi Zeira : 'l'essuyage de la bouche ne [se fait] qu'avec du pain', selon qui [est-ce] ? Selon Beit Chammai !

📜 Rachi (6)

אילימא בית שמאי אומרים מקנח פיו:

sa bouche.

ולא מדיח במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה:

à l'eau, car l'essuyage vaut mieux que le rinçage ; et le rinçage n'a pas été mentionné ici.

ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח:

car l'essuyage ne lui suffit pas, mais il rince à l'eau, et c'[est] l'essentiel, et il n'a pas besoin d'essuyer.

אין קינוח פה להכשיר לאכול בשר אחר גבינה:

pour [se] rendre apte à manger de la viande après du fromage.

אלא אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה:

si donc il [l']a essuyé avec du pain — car l'essuyage du pain, lorsqu'on mange le pain entre-temps, vaut [bien].

נימא בית שמאי היא דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח:

car, si [c'était] Beit Hillel, il exige le rinçage, et l'essuyage n'a pas été mentionné [par eux].

🗂️ Tossefot (1)

אילימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח פירש בקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש"ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אע"ג דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב"ה סברי מדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב"ש ולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לבית הלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח:

Beit Chammai disent : il essuie et n'a pas besoin de rincer — [Rachi] a expliqué dans son commentaire que l'essuyage vaut mieux que le rinçage et que le rinçage n'a pas été mentionné ici ; et Beit Hillel disent : il rince et n'a pas besoin d'essuyer, car l'essuyage ne lui suffit pas, mais il rince à l'eau, et c'est l'essentiel, et il n'a pas besoin d'essuyer. Et [cela] fait difficulté pour son explication : car il n'aurait pas fallu dire 'et n'a pas besoin', mais [seulement] 'il essuie et ne rince pas', 'il rince et n'essuie pas'. De plus, pourquoi se contraindre à conclure qu'ils ne divergent pas ? Qu'il dise [plutôt] que, pour Beit Chammai, l'essuyage [est] préférable, et que Beit Hillel tiennent que le rinçage seul aussi suffit, comme l'essuyage seul ! C'est pourquoi il paraît [préférable] de dire qu'il était évident pour l'auteur de l'ordonnancement du Talmud (mesader ha-chass) que le rinçage vaut mieux que l'essuyage, et voici l'explication : Beit Chammai tiennent qu'il essuie et n'a pas besoin de rincer, c'est-à-dire que l'essuyage suffit bien qu'il [soit] inférieur, et qu'il n'a pas besoin de rincer, [le rinçage] qui [est] préférable ; et Beit Hillel tiennent que le rinçage seul est requis. Et alors il aurait fallu dire 'et l'essuyage ne suffit pas, car il [est] inférieur', si ce n'est qu'ayant employé 'et n'a pas besoin' pour Beit Chammai, il [l']a aussi employé pour Beit Hillel. Et alors il aurait fallu objecter : s'il en est ainsi, c'[est] une indulgence de Beit Chammai et une rigueur de Beit Hillel — sinon qu'il y a une autre objection [à faire] ; et l'on ne peut répondre que Beit Chammai exigent les deux et qu'[on] a pris [l']essuyage [par exemple], et qu'il en va de même [qu'il faut aussi] rincer avec, et que Beit Hillel tiennent que l'un [suffit], soit rincer soit essuyer — car, s'il en était ainsi, Beit Hillel auraient dû prendre 'essuyer', ce qui [aurait été] un enseignement plus fort, [l'essuyage] étant inférieur au rinçage.

💡 Explication

La sougya cherche le sens de la mahloket sur ce qu'il faut faire de la bouche après la viande avant le fromage. Kinouach (essuyer avec un aliment solide) et hadacha (rincer à l'eau). Première lecture : Beit Chammai exigent l'essuyage seul, Beit Hillel le rinçage seul. Objection : Rabbi Zeira (qui dit qu'on n'essuie qu'avec du pain) ne parlerait alors que selon Beit Chammai — or on ne suit pas Beit Chammai contre Beit Hillel.

אלא, בית שמאי אומרים: מקנח ולא בעי מדיח, ובית הלל אומרים: אף מדיח. הוי ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ולתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל!

Plutôt, [on dira que] Beit Chammai disent : il essuie et n'a pas besoin de rincer, et Beit Hillel disent : il rince aussi (af madiach). [Mais alors] c'[est] une indulgence de Beit Chammai et une rigueur de Beit Hillel — et qu'on l'enseigne [donc] parmi les indulgences de Beit Chammai et les rigueurs de Beit Hillel [dans le traité Edouyot] !

📜 Rachi (2)

אף מדיח תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא:

[les] deux sont requis, et Rabbi Zeira dit que l'essuyage, tant pour l'un [Maître] que pour l'autre, [se fait] avec du pain.

וליתנייה במסכת עדיות (פ"ד ופ"ה) שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם:

dans le traité Edouyot (ch. 4 et 5), où toutes les indulgences de Beit Chammai et rigueurs de Beit Hillel ont été enseignées.

💡 Explication

Deuxième lecture : Beit Chammai exigent l'essuyage seul, Beit Hillel exigent en outre le rinçage (les deux). Objection : ce serait alors un cas où Beit Chammai sont indulgents et Beit Hillel rigoureux — or de tels cas sont recensés dans le traité Edouyot, et celui-ci n'y figure pas.

אלא, בית שמאי אומרים: מקנח, והוא הדין למדיח, ובית הלל אומרים: מדיח, והוא הדין למקנח. מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי.

Plutôt, [on dira que] Beit Chammai disent : il essuie, et de même [il faut] rincer, et Beit Hillel disent : il rince, et de même [il faut] essuyer. [Un] Maître a énoncé une chose et [l'autre] Maître a énoncé une chose, et ils ne divergent pas.

📜 Rachi (1)

והוא הדין דתרווייהו בעינן:

[les] deux sont requis.

🗂️ Tossefot (1)

מקנח וה"ה למדיח תרווייהו בעינן כדפי' בקונט' וכ"פ ר"ח:

il essuie, et de même [il faut] rincer — [les] deux sont requis, comme [Rachi l']a expliqué dans son commentaire ; et ainsi a expliqué Rabbenou Hananel.

💡 Explication

Lecture retenue : chacune des deux Maisons mentionne une des deux opérations, mais l'autre est sous-entendue. Beit Chammai disent 'essuie' (et de même rince), Beit Hillel disent 'rince' (et de même essuie). Les deux ne divergent pas : il faut à la fois essuyer et rincer.

גופא, אמר רבי זירא: אין קינוח הפה אלא בפת. והני מילי בדחיטי, אבל בדשערי – לא.

[Revenant] au corps [du propos] : Rabbi Zeira a dit : l'essuyage de la bouche ne [se fait] qu'avec du pain. Et ces paroles[-ci valent] pour [du pain] de froment (hittei), mais pour [du pain] d'orge (se'orei) — non.

📜 Rachi (1)

בדשערי לא מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח:

parce qu'il s'émiette dans la bouche et ne se lie pas ensemble lorsqu'on le mâche ; c'est pourquoi il n'essuie pas.

💡 Explication

La Guemara reprend le dictum lui-même. Rabbi Zeira : on n'essuie efficacement la bouche qu'avec du pain — et seulement du pain de froment, non d'orge (qui s'émiette dans la bouche au lieu de nettoyer).

ודחיטי נמי לא אמרן, אלא בקרירא, אבל בחמימא – משטר שטרי. והני מילי ברכיכא, אבל באקושא – לא. והלכתא בכל מילי הוי קינוח, לבר מקמחא, תמרי וירקא.

Et pour [le pain] de froment aussi, nous n'avons dit [cela] que pour [du pain] froid, mais pour [du pain] chaud — il s'amollit (mechtar chatrei). Et ces paroles[-ci valent] pour [du pain] tendre (rekhikha), mais pour [du pain] dur (akoucha) — non.

Et la halakha [est] que toute chose constitue [un] essuyage, hormis la farine, les dattes et le légume.

📜 Rachi (3)

שטר נעשה רך ונדבק בחיך. ודוגמתו בהשוכר (ב"מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין:

il devient mou et se colle au palais. Et son pareil [se trouve] dans [le chapitre] Ha-Sokher (Baba Metsia 85b) : 'achtar michtar' [il appliqua] un emplâtre sur l'œil.

אקושא קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים:

[pain] trop dur, qui lui aussi s'émiette dans la bouche comme [celui] d'orge.

קמחא תמרי וירקא רכין הן:

ils sont mous.

💡 Explication

Précisions : même le froment ne vaut que froid (le pain chaud s'amollit et colle au palais) et tendre (le pain dur s'émiette comme l'orge). Conclusion halakhique : toute chose essuie valablement, sauf la farine, les dattes et le légume (trop mous).

בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה? אמר לו: ולא כלום. איני? והא אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר! אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר? אמר ליה: ולא כלום.

Rav Assi demanda à Rabbi Yo'hanan : combien doit-on attendre entre [la] viande et [le] fromage ? Il lui dit : rien du tout.

Est-ce ainsi ? Mais Rav Hisda a dit : [si] l'on a mangé de la viande — il est interdit de manger du fromage ; [du] fromage — il est permis de manger de la viande !

Plutôt, [la question était] : combien doit-on attendre entre [le] fromage et [la] viande ? Il lui dit : rien du tout.

📜 Rachi (2)

בין בשר לגבינה משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה:

[cela] implique qu'il a mangé de la viande et veut manger du fromage.

אסור לאכול גבינה משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו:

parce que la viande exsude du gras, qui se colle à la bouche et y prolonge son goût.

💡 Explication

Rav Assi interroge Rabbi Yo'hanan sur le délai à observer entre viande et fromage. Réponse : 'rien du tout'. Objection à partir de Rav Hisda (après la viande, le fromage est interdit). On corrige donc la question : elle portait sur l'ordre fromage puis viande — là, en effet, aucun délai n'est requis.

גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו?

[Revenant] au corps [du propos] : Rav Hisda a dit : [si] l'on a mangé de la viande — il est interdit de manger du fromage ; [du] fromage — il est permis de manger de la viande. Rav Aha bar Yossef dit à Rav Hisda : [la] viande [restée] entre les dents, quoi [son statut] ?

📜 Rachi (1)

בשר שבין השיניים מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו:

est-elle considérée [comme] viande, [au point] de ne pas manger de fromage avec, tant qu'on ne l'a pas ôtée ?

💡 Explication

La Guemara reprend le dictum de Rav Hisda lui-même (voir le schéma). Rav Aha bar Yossef pose une nouvelle question : les restes de viande coincés entre les dents — comptent-ils encore comme 'viande' interdisant le fromage tant qu'on ne les a pas retirés ?

קרי עליה ״הבשר עודנו בין שניהם״.

Il lui appliqua [ce verset] : 'la viande était encore entre leurs dents' (Nombres 11:33).

📜 Rachi (1)

הבשר עודנו אלמא מיקרי בשר:

[c'est] donc qu'elle est appelée 'viande'.

💡 Explication

Rav Hisda répond par un verset : 'la viande était encore entre leurs dents' (Nb 11:33). L'Écriture appelle bien 'viande' ce qui reste entre les dents — donc ces restes interdisent le fromage tant qu'ils n'ont pas été ôtés.

אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא.

Mar Ukva a dit : moi, pour cette chose, [je suis] vinaigre fils de vin (hala bar hamra) au regard de [mon] père : car mon père, lorsqu'il mangeait de la viande maintenant, ne mangeait pas de fromage jusqu'au lendemain à la même heure ; tandis que moi — [c'est seulement] à ce repas[-ci que] je ne [en] mange pas, [mais] à un autre repas, j'[en] mange.

📜 Rachi (2)

אנא להא מילתא חלא בר חמרא לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין:

pour cette chose, je suis inférieur à mon père, [comme] du vinaigre [issu] de vin.

למחר כי השתא מעת לעת:

[d'une heure] à la même [heure], [soit] un cycle de vingt-quatre heures (me'et le'et).

🗂️ Tossefot (1)

לסעודתא אחריתא אכילנא לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן:

à un autre repas, j'[en] mange — non pas [au sens] des repas qu'on a coutume de faire, l'un le matin et l'un le soir, mais même aussitôt, si l'on a desservi la table et récite [le birkat], [c'est] permis ; car les Sages n'ont pas établi de distinction [entre les cas].

🪔 Ben Yehoyada (1)

אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא. אף על גב דלשון זה לא נקטי ליה אלא על ענייני שמים ואזהרות השייכים לדברי תורה ומצותיה נראה דגם זה חשיב בכלל עבודת שמים כי מי שהוא חס על ממונו לשמרו שלא יתאבד הרי זה מכבד את השם יתברך שנתן לו שפע זה וכמו שכתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל הטעם שסיכן יעקב אבינו ע"ה עצמו לחזור על פכים קטנים והטעם שהצדיקים חביב עליהם ממונם (בראשית לב, כה) . ועוד נראה ' דסיר נכסיה בכל יומא ' מסיר מכשול מן פועליו ואריסיו שלא יגנבו ממנו כיון דרואים איתו משגיח ומפקיח על ממונו הם יראים לגזול ולגנוב פן ירגיש בהם.

💡 Explication

Mar Ukva se compare à son père par humilité : il est vinaigre fils de vin (un fils inférieur à son père). Son père attendait vingt-quatre heures entre viande et fromage ; lui se contente de ne pas les mélanger dans le même repas, [s']autorisant le fromage à un autre repas du même jour.

אמר שמואל: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא, ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא.

Chmouel a dit : moi, pour cette chose, [je suis] vinaigre fils de vin au regard de [mon] père : car mon père inspectait ses biens deux fois par jour, tandis que moi je n'[les] inspecte qu'une seule fois. Chmouel [reste fidèle] à son raisonnement, car Chmouel a dit : celui qui inspecte ses biens chaque jour trouve un istira (une pièce d'argent).

📜 Rachi (2)

סייר הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות:

il va voir ses terres, [pour savoir] ce dont elles ont besoin.

משכח איסתירא מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך:

il trouve un sela, parce qu'il les arrange [selon] tout [ce qui est] nécessaire.

🪔 Ben Yehoyada (1)

מאן דסיר נכסיה בכל יומא משכח איסתרא. נראה לי בס"ד רבותינו ז"ל רומזים לפי דרכם על עניינים הנפשים ועל נכסים הנפשיים שהם תורה ומצות וידוע מה שכתב הרב נחלת בנימין (מצוה קכז) דשיעור משקל דם הנפש הוא תל"ב אסרין כמנין תבל [432] ובתענית מתמעט בכל יום התענית איסר אחד מתל"ב איסרי דם הנפש עיין שם. ולזה אמר 'מאן דסיר נכסיה בכל יומא' רמז בזה על נכסים הנפשיים לפקח עליהם ולידע מה חסרון נמצא בהם כדי להשלים החסרון ולתקן המעוות משכח איסתרא דעל ידי כך אינו צריך להתענות כדי שיתמעט מדם הנפש שיעור איסר אלא ימצא זה השיעור אצלו.

💡 Explication

Chmouel reprend la même formule 'vinaigre fils de vin' pour une autre vertu : la surveillance des biens (sayar nikhsei). Son père inspectait ses terres deux fois par jour, lui une seule. Chmouel suit ici son propre principe : qui inspecte ses biens chaque jour trouve un istira (gagne de l'argent, en évitant les pertes).

אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא. יומא חד פגע באריסיה דדרי פתכא דאופי. אמר ליה: הני להיכא? אמר ליה: לבי מר. אמר ליה: כבר קדמוך רבנן.

Abaye inspectait ses biens chaque jour. Un jour, il rencontra son métayer (arissa) qui portait un fagot de bois.

Il lui dit : ceux-ci, [pour] où [vont-ils] ? Il lui dit : chez le Maître.

Il lui dit : les Sages t'ont déjà devancé.

📜 Rachi (2)

פתכא דאופי משוי עצים שהיה גונבו:

un fardeau de bois qu'il volait.

קדמוך שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה:

[en] disant qu'un homme doit voir ses biens chaque jour, et verra ce qu'on [en] fait.

💡 Explication

Illustration : Abaye inspecte ses biens chaque jour et surprend son métayer emportant un fagot de bois [qu'il volait]. Le métayer prétend le porter 'chez le Maître' [Abaye]. Abaye répond : 'les Sages t'ont déjà devancé' — leur conseil d'inspecter chaque jour à déjoué le vol.

רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא, אמר: היכא נינהו כל הני אסתירי דמר שמואל? יומא חד חזא צינורא דבדקא בארעיה, שקליה לגלימיה, כרכיה אותביה בגוה, רמא קלא, אתו אינשי סכרוה, [אמר]: אשכחתינהו לכולהו איסתרי דמר שמואל.

Rav Assi inspectait ses biens chaque jour. Il dit : où [donc] sont tous ces istire de Mar Chmouel ?

Un jour, il vit un filet d'eau [par une] brèche dans sa terre ; il prit son manteau, le roula, le plaça dedans, poussa un cri, des gens vinrent [et] la colmatèrent. [Il] dit : j'ai [enfin] trouvé tous les istire de Mar Chmouel.

📜 Rachi (2)

צנורא דבדקא המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה:

l'eau sort hors de ses berges et vient inonder ses fruits par une brèche au bord du canal.

רמא קלא הרים קול וצווח:

il éleva la voix et cria.

💡 Explication

Rav Assi inspecte aussi chaque jour mais doute du profit promis : 'où sont les istire de Chmouel ?' Un jour il voit l'eau s'échapper par une brèche qui inonde son champ ; il bouche le trou avec son manteau roulé, appelle à l'aide, et l'on colmate. Il comprend alors : la perte évitée, c'est cela le gain promis — 'j'ai trouvé tous les istire de Chmouel'.

אמר רב אידי בר אבין, אמר רב יצחק בר אשיין: מים ראשונים מצוה, ואחרונים חובה.

Rav Idi bar Avin a dit au nom de Rav Yitshak bar Achian : les premières eaux [sont] une mitsva, et les dernières [sont] une obligation (hova).

📜 Rachi (2)

מצוה לשמוע דברי חכמים:

[c'est] d'écouter les paroles des Sages.

חובה עדיפא ממצוה. ולקמיה מפרש מאי חובותייהו:

elle est préférable à une mitsva. Et plus loin il explique en quoi consiste leur obligation.

🗂️ Tossefot (1)

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' בברכות בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר:

les premières eaux [sont] une mitsva et les dernières une obligation etc. — dans Berakhot, a la fin du chapitre Elou Devarim (Berakhot 53b), il déduit les deux d'un verset : 'et vous vous sanctifierez' (ve-hitkadichtem) — ce [sont] les premières eaux ; 'et vous serez saints' (vi-hyitem kedochim) — ce [sont] les dernières eaux. Et [ce n']est qu'un simple appui (asmakhta), car le motif des dernières eaux [tient] au sel de Sodome (melah sedomit), comme il est dit plus bas ; et nous, parce que le sel de Sodome ne se trouve pas parmi nous, n'avons pas l'usage des dernières eaux. De même, lorsqu'il expose là-bas 'car saint' (ki kadoch) [au sujet de] cette huile dont on s'oignait les mains pour ôter la saleté (zohama), [c'est] un [simple] appui, car nous ne trouvons en aucun lieu que l'huile soit ni une obligation ni une mitsva. Et ce qui est dit là-bas : 'de même que celui qui est souillé (mezoham) est disqualifié pour le service [du Temple], de même des mains souillées sont disqualifiées pour la bénédiction' — c'[est] pour eux, pour qui c'était une obligation de se laver après le repas : c'est pourquoi [leurs mains] sont considérées comme souillées, et il faut [se les] laver avant la bénédiction. Et si tu objectes : à quoi cela importe-t-il, [le fait] que les premières [soient] une mitsva et les dernières une obligation ? que m'importe [qu'il s'agisse d'une] mitsva, que m'importe [qu'il s'agisse d'une] obligation, [puisque] toutes deux [sont] une obligation, comme l'enseigne la braita, et non un acte facultatif (rechout) ? Rabbenou Tam dit que la différence porte sur la guerre facultative (milhemet ha-rechout) : nous avons appris au premier chapitre de Erouvin (17a) qu'[en campagne] on [en] est dispensé du lavage des mains, et Rav Hiya dit dans la Guemara : on n'a enseigné [cette dispense] que pour les premières eaux, mais [pas] pour les dernières, car Rav Yehouda fils de Rav Hiya a dit : pourquoi a-t-on dit que les dernières eaux [sont] une obligation ? à cause du sel de Sodome etc. Et dans les Halakhot Guedolot, il a expliqué que les premières, qui sont une mitsva à cause d'un soupçon [de règle] de teroumate (serakh terouma), requièrent une bénédiction, mais que les dernières, qui [sont] pour le besoin de l'homme à cause du sel de Sodome, ne requièrent pas de bénédiction. Et de là, Rabbenou Yehouda a écrit au chapitre Bameh Madlikin, dans les Tossafot, qu'on ne bénit pas sur la lecture du Chema [récité] devant son lit '[Tu] qui nous as sanctifiés par Tes commandements et nous as ordonné de lire le Chema'. Et si tu objectes : les [eaux] intermédiaires (emtzaiim), comme entre fromage et viande, qui [sont] pour le besoin d'une mitsva, devraient requérir une bénédiction ! On peut répondre que ce n'est là qu'une préparation à la consommation (hekhcher akhila), comme le dégraissage (nikour) de la graisse et le salage (melihat) de la viande.

⚖️ Rosh (1)

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה. ואחרונים חובה. מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות. מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. ומה שאין מברכים עתה במים אחרונים כתבתי בברכות פרק אלו דברים סי' ו: גופא מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע. מים אחרונים אין ניטלין אלא בכלי. ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע מפני שרוח רע שורה עליהם ואיכא בינייהו קינסא. ליטול ע"ג קיסמים. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן. אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה:

Rav Idi bar Avin a dit au nom de Rav Yitshak bar Achian : les premières eaux (mayim rishonim, le lavage des mains avant le pain) [sont] une mitsva (commandement), et les dernières (mayim acharonim, le lavage avant le birkat ha-mazon) [sont] une obligation (hova). On objecte [une braita] : les premières et les dernières eaux [sont] une obligation, et [celles] du milieu (emtsaiim) [sont] facultatives (rechout). [Réponse :] une mitsva, par rapport au [purement] facultatif (rechout), on l'appelle 'obligation'. Et ce pour quoi l'on ne récite pas aujourd'hui de bénédiction sur les dernières eaux, je l'ai écrit dans [le traité] Berakhot, chapitre Elou Devarim, siman 6. Le corps [du propos] [même] : les premières et les dernières eaux [sont] une obligation, [celles] du milieu [sont] facultatives. Les premières eaux, on [se les] verse soit dans un récipient (keli), soit sur le sol ; les dernières eaux, on ne [se les] verse que dans un récipient. Et certains disent : on ne [se les] verse pas sur le sol, parce qu'un esprit mauvais (roua'h ra'a) repose sur elles ; et il y a entre eux [les deux versions le cas du] copeau (kinsa), [c'est-à-dire] verser sur des éclats de bois (kissamim). Les premières eaux, on [se les] verse soit chaudes (hamin) soit froides (tsonen) ; les dernières, on ne [se les] verse que froides, mais chaudes non, parce que [l'eau] chaude amollit (mefa'apea) les mains et n'en ôte pas la saleté (zohama). Et [cela vaut] précisément [pour de l'eau] chaude au point que la main s'y rétracte (yad soledet bah), mais pour [de l'eau] tiède (pochrin) nous n'y voyons pas [d'objection].

💡 Explication

Transition vers le lavage des mains au repas (voir le schéma). Rav Idi bar Avin : les premières eaux (mayim rishonim, avant le pain) sont une mitsva ; les dernières eaux (mayim acharonim, avant le birkat ha-mazon) sont une obligation (hova) — exigence plus forte.

מיתיבי: מים ראשונים ואחרונים חובה, אמצעיים רשות. מצוה לגבי רשות – חובה קרי לה.

On objecte [une braita] : les premières et les dernières eaux [sont] une obligation, [celles] du milieu (emtsaiim) [sont] facultatives (rechout). [Donc les premières aussi seraient une obligation, non une mitsva !

Réponse :] une mitsva, par rapport au [purement] facultatif, on l'appelle 'obligation'.

📜 Rachi (2)

אמצעיים שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא:

qu'on prend entre un plat et un autre, sans nécessité.

מצוה לגבי רשות חובה קרי לה משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה:

parce qu'il a enseigné les [eaux] du milieu avec elles, il appelle les premières 'obligation' : car, bien qu'elles ne soient qu'une mitsva, elles ont [assez d']importance, au regard du facultatif, pour qu'on les appelle 'obligation'.

💡 Explication

Objection à partir d'une braita qui qualifie les premières eaux d'obligation (et non de simple mitsva), les eaux intermédiaires (entre les plats) étant facultatives. Réponse : la braita appelle 'obligation' ce qui n'est qu'une mitsva, par contraste avec le purement facultatif des eaux du milieu.

גופא: מים ראשונים ואחרונים – חובה, אמצעיים – רשות. ראשונים – נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים – אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין נוטלין על גבי קרקע.

[Revenant] au corps [du propos] : les premières et les dernières eaux [sont] une obligation, [celles] du milieu [sont] facultatives. Les premières — on [se les] verse soit dans un récipient (keli), soit sur le sol ; les dernières — on ne [se les] verse que dans un récipient ; et certains disent : on ne [se les] verse pas sur le sol.

📜 Rachi (1)

בין בכלי מתחתיהם לקבלם:

[un récipient placé] sous elles [les mains] pour les recueillir.

💡 Explication

La Guemara reprend la braita en entier (voir le schéma). Statut : premières et dernières = obligation, milieu = facultatif. Récipient : pour les premières, dans un récipient ou à même le sol ; pour les dernières, dans un récipient seulement — et selon une autre version : 'on ne [se les] verse pas sur le sol'.

מאי בינייהו? איכא בינייהו קינסא.

Quelle [différence] entre eux [les deux versions] ? Il y a entre eux [le cas du] copeau (kinsa).

[Selon la première version, qui exige un récipient, des copeaux sur le sol ne valent pas ; selon la seconde, qui interdit seulement le sol nu, ils valent.]

📜 Rachi (1)

קינסא אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ"ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע:

si l'on place des éclats de bois et des brindilles sous elles [les mains] : pour celui qui dit 'un récipient', ici [ce] n'est pas un récipient ; et pour celui qui dit 'on ne [se les] verse pas sur le sol', cela convient. Et plus loin il explique [que la raison est] qu'un esprit mauvais (roua'h ra'a) repose sur elles [les eaux] lorsqu'elles sont sur le sol.

💡 Explication

Quelle est la nafka mina (différence pratique) entre 'récipient seulement' et 'pas sur le sol' ? Le cas du copeau (kinsa) : verser sur des éclats de bois posés au sol. Pour la première version (récipient requis), ce n'est pas un récipient -> non valable ; pour la seconde (sol interdit seulement), les copeaux ne sont pas le sol nu -> valable.

מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא שנו אלא שאין היד

Les premières eaux, on [se les] verse soit chaudes (hamin) soit froides (tsonen) ; les dernières, on ne [se les] verse que froides, parce que [l'eau] chaude amollit (mefa'apea) les mains et n'en ôte pas la saleté (zohama). [Sur la phrase] 'les premières eaux, on [se les] verse soit chaudes soit froides' : Rav Yitshak bar Yossef a dit au nom de Rabbi Yannai : on n'a enseigné [cela] que [dans le cas] où la main n'[est pas]

📜 Rachi (1)

מפעפעין אשטנ"ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל:

'achtanit' [en langue vernaculaire] : elles amollissent les mains et y font pénétrer la saleté du plat.

💡 Explication

Dernière distinction : température. Les premières eaux peuvent être chaudes ou froides ; les dernières seulement froides, car l'eau chaude amollit la main (mefa'apea) et n'en ôte pas la saleté (zohama). Rav Yannai commence à restreindre 'chaudes ou froides' au cas où la main n'[est pas...] — le daf s'interrompt ici, la suite passant à 105b.

Texte hébreu et araméen vocalisé : édition numérique William Davidson du Talmud Koren Noé, via Sefaria (licence CC BY-NC). Traduction française, notes et schémas : Chiourim BA (licence CC BY 4.0).