Eruvin 15a — Le lehi qui se tient de lui-même : mahloket d'Abaye et Rava

Eruvin 15a

Sougya : Abaye et Rava divergent au sujet d'un lehi (montant latéral) qui se tient à l'entrée du mavoy sans avoir été placé à cette fin : Abaye le valide, Rava le rejette. La Guemara précise que la dispute porte sur le cas où les habitants s'y sont appuyés dès la veille.

Elle suppose d'abord que la dispute s'étend à toute cloison (mehitsa) non faite à cette fin, et cite une série de sources (soukka entre les arbres, dyomad, arbre qui retombe, tel et creux) ; le tel et le creux, naturels, imposent de conclure que la cloison naturelle est valable pour tous. La dispute porte donc sur le lehi seul : pour Abaye il vaut comme cloison, pour Rava comme signe (heker).

D'autres preuves sont examinées (pierres saillantes, mur en retrait, récit de Rav et du palmier, balcon de Bar Havou) ; la halakha suit Abaye. La michna suivante ouvre la question du lehi fait d'un être vivant.

La dispute d'Abaye et Rava, d'abord étendue à toute cloison, se restreint au lehi à cause du tel et du creux.

Les sources examinées une fois la dispute ramenée au lehi, et la conclusion halakhique.

איתמר: לחי העומד מאליו, אביי אמר: הוי לחי, רבא אמר: לא הוי לחי.

Il a été dit : un lehi qui se tient de lui-même — Abaye a dit : c'est un lehi ; Rava a dit : ce n'est pas un lehi.

📜 Rachi (1)

העומד מאליו שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי דלא הזמינוהו לכך:

Qui se tient de lui-même : qui n'a pas été fixé la en vue d'aménager le mavoy, car on ne l'a pas destiné à cela.

⚖️ Rosh (1)

איתמר משום רב כהנא רבה מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר. פחות מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון. ארבע תמות אינו מניח אלא כנגד הקצר. פירוש שאם היה ארוך עודף על הקצר ארבע אמות הוה ליה כמבוי בפני וצריך מחיצה כנגדו ואם לא היה הארוך עודף על הקצר ארבע אמות אינו מבוי בפני עצמו ולפיכך מניח את הקורה באלכסון: רבא אמר אחד זה ואחד זה אין מניח את הקורה אלא כנגד הקצר. מאי טעמא קורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר. ואם יש באלכסונה יותר מעשר אמות ד"ה אין מניח אלא כנגד הקצר ר"מ פסק כרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' שבת הל' ב ומתוך שכתב רב אלפס ז"ל ואם יש באלכסונה יותר מעשר וכו' משמע שפיסק כרב כהנא דלרבא לעולם אינו מניח אלא כנגד הקצר ותימה למה לא יהא הלכה כרבא דהוא בתראה. ולא מסתבר למימר דסבירא ליה לרב אלפם ז"ל דקורה משום מחיצה. דהא לקמן (עירובין דף יב:) פליגי רבה ורבא בלחי אי הוי משום מחיצה אי משום היכר אבל בקורה מודו דהוי משום היכר. הלכך נראה דהלכה כרבא וכתב ר"מ ז"ל דבתוך המבוי יכול להניח את הקורה באלכסון ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך. וכתב הראב"ד ז"ל דבצ"ה מודה רבא דעביד באלכסון דלכ"ע משום מחיצה הוי והלכתא' מותר להשתמש תחת הקורה ובין לחיים נמי מיתר כרבא. והנ"מ דפתוח לרה"ר אבל פתוח לכרמלית לא דאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו בין דאית ביה ד' בין דלית ביה ד' ואוקימנא בדפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו וניעור. והרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' שבת הל' יא השוה יחד תחת הקורה ובין לחיים דכל שפתוח לכרמלית אסור והראב"ד השיג עליו ואמר דתחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית מותר וכן משמע מתוך דברי רי"ף. והא דקאמר הנ"מ דפתוח לרה"ר קאי דוקא אבין לחיים. ונראה דהיינו טעמא דרבא אמר בין לחיים נמי מותר וקאמר עלה והוא דפתוח לרה"ר. והא דקאמר רבא מנא אמינא לה אבין לחיים דוקא קאי אבל אתחת הקורה לא איצטריך להביא ראיה דרבא הוא דאמר לקמן (עירובין יב:) דקורה משום היכר ולחי משום מחיצה הלכך תחת הקורה פשיטא דמותר להשתמש. אבל תחת הלחי דהוי משום מחיצה הוצרך להביא ראיה דמותר להשתמש דה"ק סתמא דגמרא לימא בהא קמיפלגי. דמ"ס משום היכר ולכך מותר להשתמש תחת הקורה ומ"ס משום מחיצה ולכך אסור להשתמש תחת הקורה. ואע"ג דתו קאמר דכולי עלמא קורה משום היכר ואיבעית אימא משום מחיצה. מ"מ חזינן דסברת הגמרא דלמאן דאמר קורה משום היכר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר משום מחיצה אסור. הלכך רבא דאית ליה קורה משום היכר ולחי משום מחיצה אהא דאמר מותר להשתמש תחת הקורה לא איצטריך לאתויי ראיה אלא אבין לחיים הוא דאיצטריך לאתויי דאע"ג דאית ליה לחי משום מחיצה מותר להשתמש בין לחיים משום דבטיל לגבי מבוי ואהא הוא דמסיק דוקא דפתוח לרה"ר אבל לכרמלית אסור. ומיהו יש ספרים דגרסי לקמן רבה אמר קורה משום היכר ולחי משום מחיצה ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר. וכן מסתבר דמזכיר רבה קודם רבא. וכן משמע בפלוגתא דלחי העומד מאליו דרבא אית ליה דלחי משום היכר. ולפי זה אין ראיה שיהא חילוק בין קורה ללחי בפתוח לכרמלית. והר"ז ז"ל פוסק דבין לחיים אסור משום דקי"ל לקמן (עירובין דף טו.) דלחי משום מחיצה כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי וטעמא דהוי לחי משום דלחי משום מחיצה. ולאו ראיה היא משום דאפשר דקי"ל דחודו החיצון יורד וסותם. ועוד כמו שהוכיח ר"י דמ"ד בין לחיים אסור לאו משום דסבר דלחי משום מחיצה אלא משום דהכשירו בכל שהוא ואי שריא לאישתמושי כנגדו אתי להשתמש חוצה לו:

Il a été dit au nom de Rav Kahana : un mavoy dont un côté est long et l'autre court — [si l'excédent est de] moins de quatre amot, on pose la poutre en diagonale ; [s'il est de] quatre amot, on ne la pose qu'en face du [côté] court. Explication : si le [côté] long dépasse le court de quatre amot, il est comme un mavoy à part et il lui faut une cloison en face ; et si le long ne dépasse pas le court de quatre amot, ce n'est pas un mavoy à part, et c'est pourquoi on pose la poutre en diagonale. Rava a dit : dans l'un comme dans l'autre cas, on ne pose la poutre qu'en face du [côté] court. Quelle en est la raison ? La poutre [vaut] comme signe (heker), et en diagonale ce n'est pas un signe. Et si sa diagonale mesure plus de dix amot, tous s'accordent qu'on ne la pose qu'en face du court. Rabbeinou Meir a tranché comme Rava, et ainsi a tranché le Rambam (lois de Chabbat, ch. 17, hal. 2). De ce qu'a écrit Rav Alfas : « et si sa diagonale mesure plus de dix, etc. », il ressort qu'il tranche comme Rav Kahana, puisque selon Rava on ne la pose jamais qu'en face du court. C'est étonnant : pourquoi la halakha ne serait-elle pas comme Rava, qui est le plus tardif (batra) ? Il n'est pas raisonnable de dire que Rav Alfas pense que la poutre [vaut] comme cloison (mehitsa), car plus loin (Eruvin 12b) Rabba et Rava divergent au sujet du lehi, s'il [vaut] comme cloison ou comme signe, mais pour la poutre ils s'accordent qu'elle [vaut] comme signe. C'est pourquoi il semble que la halakha soit comme Rava. Rabbeinou Meir a écrit qu'à l'intérieur du mavoy on peut poser la poutre en diagonale et utiliser [l'espace] du côté court en face du court et du côté long en face du long. Le Raavad a écrit que dans une cour, Rava reconnaît qu'on la pose en diagonale, car là, selon tous, [elle vaut] comme cloison. Et la halakha : il est permis d'utiliser [l'espace] sous la poutre, et entre les lehayim aussi c'est permis, comme Rava. Cela vaut [quand le mavoy] ouvre sur le domaine public ; mais [s'il] ouvre sur une karmelit, non, car Rav Hanan bar Rava a dit au nom de Rav : à l'intérieur de l'entrée, il faut un autre lehi pour la permettre, qu'elle ait quatre [tefahim] ou non ; et nous avons établi cela [dans le cas où] elle ouvre sur une karmelit, parce que « l'espèce trouve son espèce et se réveille ». Le Rambam (ch. 17, hal. 11) a mis à égalité [l'espace] sous la poutre et [celui] entre les lehayim : tout ce qui ouvre sur une karmelit est interdit. Le Raavad l'a contesté et a dit que sous la poutre, même [quand le mavoy] ouvre sur une karmelit, c'est permis ; et c'est ce qui ressort des paroles du Rif. Ce qui est dit : « cela vaut quand il ouvre sur le domaine public » se rapporte seulement à [l'espace] entre les lehayim. Il semble que la raison soit celle-ci : Rava a dit « entre les lehayim aussi c'est permis », et on a dit à ce sujet : « à condition qu'il ouvre sur le domaine public ». Et ce que Rava a dit : « d'où je le dis ? » se rapporte seulement à [l'espace] entre les lehayim ; pour [celui] sous la poutre, il n'avait pas besoin d'apporter de preuve, car c'est Rava qui dit plus loin (12b) que la poutre [vaut] comme signe et le lehi comme cloison ; c'est pourquoi, sous la poutre, il est évident qu'il est permis de l'utiliser. Mais sous le lehi, qui [vaut] comme cloison, il a eu besoin d'apporter une preuve qu'il est permis de l'utiliser. Car la Guemara anonyme dit ainsi : « Disons qu'ils divergent sur ceci : l'un pense [que la poutre vaut] comme signe, et c'est pourquoi il est permis d'utiliser [l'espace] sous la poutre ; l'autre pense [qu'elle vaut] comme cloison, et c'est pourquoi il est interdit d'utiliser [l'espace] sous la poutre. » Et bien qu'elle dise ensuite : « selon tous, la poutre [vaut] comme signe ; et si tu veux, dis : comme cloison », nous voyons néanmoins que le raisonnement de la Guemara est que selon celui qui dit que la poutre [vaut] comme signe, il est permis d'utiliser [l'espace] sous la poutre, et selon celui qui dit [qu'elle vaut] comme cloison, c'est interdit. C'est pourquoi Rava, qui tient que la poutre [vaut] comme signe et le lehi comme cloison, n'avait pas besoin d'apporter de preuve à ce qu'il a dit, qu'il est permis d'utiliser [l'espace] sous la poutre ; c'est seulement pour [l'espace] entre les lehayim qu'il a eu besoin d'apporter [une preuve] : bien qu'il tienne que le lehi [vaut] comme cloison, il est permis d'utiliser [l'espace] entre les lehayim, parce qu'il est annulé par rapport au mavoy. Et c'est sur cela qu'il conclut : seulement [quand le mavoy] ouvre sur le domaine public, mais sur une karmelit c'est interdit. Toutefois, il y a des livres qui lisent plus loin : « Rabba dit : la poutre [vaut] comme signe et le lehi comme cloison ; et Rava dit : l'un et l'autre comme signe. » C'est plus raisonnable, puisqu'on mentionne Rabba avant Rava. Et c'est ce qui ressort de la dispute sur le lehi qui se tient de lui-même : Rava tient que le lehi [vaut] comme signe. Selon cela, il n'y a pas de preuve d'une distinction entre la poutre et le lehi [quand le mavoy] ouvre sur une karmelit. Le Rez (Rabbi Zerahia Halevi) tranche qu'entre les lehayim c'est interdit, parce que nous tenons plus loin (Eruvin 15a) que le lehi [vaut] comme cloison, comme Abaye qui a dit que le lehi qui se tient de lui-même est un lehi ; et la raison pour laquelle c'est un lehi est que le lehi [vaut] comme cloison. Ce n'est pas une preuve, car il est possible que nous tenions [le principe] « son bord extérieur descend et ferme » (hodo hahitson yored vessotem). De plus, comme l'a démontré le Ri, celui qui dit qu'entre les lehayim c'est interdit ne le dit pas parce qu'il pense que le lehi [vaut] comme cloison, mais parce qu'on l'a rendu valable avec n'importe quelle [dimension] (kol chehou) ; s'il était permis d'utiliser [l'espace] en face de lui, on en viendrait à utiliser [l'espace] au-dehors.

💡 Explication

Un lehi (montant latéral) placé à l'entrée d'un mavoy (impasse ouvrant sur le domaine public) permet d'y transporter à Chabbat. La question : un élément qui se trouvait déjà là (un poteau, un arbre, un pan de mur) et qui n'a pas été dressé à cette fin peut-il servir de lehi ?

Le Roch rapporte ici un long développement tiré de 10a-12b (poutre en diagonale, usage de l'espace sous la poutre et entre les lehayim) ; à la fin, il discute de la preuve que le Rez tire de notre daf, où la halakha suit Abaye.

היכא דלא סמכינן עליה מאתמול, כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי. כי פליגי היכא דסמכינן עליה מאתמול. אביי אמר: הוי לחי, דהא סמכינן עליה מאתמול. רבא אמר: לא הוי לחי, כיון דמעיקרא לאו אדעתיה דהכי עבידי, לא הוי לחי.

Là où on ne s'y est pas appuyé depuis la veille, tous s'accordent que ce n'est pas un lehi. Ils divergent là où on s'y est appuyé depuis la veille.

Abaye a dit : c'est un lehi, puisqu'on s'y est appuyé depuis la veille. Rava a dit : ce n'est pas un lehi ; puisqu'à l'origine il n'a pas été fait dans cette intention, ce n'est pas un lehi.

📜 Rachi (1)

היכא דלא סמכינן עליה מאתמול שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת:

Là où on ne s'y est pas appuyé depuis la veille : il y avait là un autre lehi, et il est tombé pendant Chabbat.

💡 Explication

La Guemara délimite la dispute. Si les habitants comptaient sur un autre lehi, tombé pendant Chabbat, l'élément naturel ne devient pas lehi en cours de Chabbat : tous l'interdisent. La dispute porte sur le cas où l'on comptait sur cet élément dès la veille (mé-etmol).

קא סלקא דעתך כי היכי דפליגי בלחי פליגי נמי במחיצה.

Il te venait à l'esprit que, de même qu'ils divergent pour le lehi, ils divergent aussi pour la cloison (mehitsa).

💡 Explication

Hava amina (hypothèse de départ) : Rava refuserait toute mehitsa qui n'a pas été faite à cette fin. La Guemara va chercher des sources où une cloison naturelle est validée, pour réfuter Rava.

תא שמע: העושה סוכתו בין האילנות ואילנות דפנות לה — כשירה. הכא במאי עסקינן, שנטען מתחילה לכך. אי הכי פשיטא! מהו דתימא: ליגזור דילמא אתי לאישתמושי באילן, קא משמע לן.

Viens entendre : celui qui fait sa soukka entre les arbres, et les arbres lui servent de parois, elle est valable. — De quoi s'agit-il ici ? [D'arbres] qu'on a plantés dès le début à cette fin. — Si c'est ainsi, c'est évident ! — Tu aurais pu dire : décrétons [l'interdit], de peur qu'on en vienne à se servir de l'arbre ; [la michna] nous apprend [qu'on ne décrète pas].

📜 Rachi (1)

לאישתמושי באילן ויעלה ויתלוש ביום טוב:

Se servir de l'arbre : qu'il y monte et arrache [quelque chose] le jour de fête.

🗂️ Tossefot (1)

תא שמע העושה סוכתו בפ' הישן (סוכה דף כד:) מוקי לה דעביד לה בהוצא ודפנא דלא תקשי לרב אחא בר יעקב דאמר כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח פירוש שהרוח מנענעת' לכאן ולכאן אינה מחיצה ואמאי כשרה והא קאזיל ואתי ולפי זה לא פריך הכא מידי והוה מצי למימר ולטעמיך אי נמי משמע ליה דמיירי בכל ענין בין הוי רוב דופן מעובי האילן שאינו הולך ברוח בין דהוי רוב דופן מן הנוף:

Viens entendre : celui qui fait sa soukka : au chapitre Hayachen (Soukka 24b), on l'établit dans le cas où il l'a faite avec des branches de palmier et de laurier [entrelacées], pour qu'il n'y ait pas de difficulté selon Rav Aha bar Yaakov, qui dit : toute cloison qui ne peut tenir face au vent — c'est-à-dire que le vent la balance de-ci de-là — n'est pas une cloison ; [sinon], pourquoi serait-elle valable, alors qu'elle va et vient ? Selon cela, [la Guemara] n'objecte ici rien [de solide], et elle aurait pu répondre : « selon ton raisonnement [même, il s'agit de branches arrangées] ». Ou bien il lui semble que [la michna] parle de tous les cas, que la majeure partie de la paroi soit faite du tronc épais de l'arbre, qui ne bouge pas au vent, ou que la majeure partie de la paroi soit faite des branches.

💡 Explication

Première preuve : des arbres, à priori non plantés pour cela, servent de parois de soukka. Réponse type de la sougya : chenetaan mitehila lekhakh, on les a plantés dès le début à cette fin.

L'objection « c'est évident » est levée : la michna vient écarter un décret (gezera) qui aurait interdit cette soukka, de peur qu'on monte à l'arbre et qu'on en arrache une branche le jour de fête.

תא שמע: היה שם אילן או גדר או חיצת הקנים — נידון משום דיומד!

Viens entendre : s'il y avait là un arbre, une clôture ou une haie de roseaux, cela est considéré comme un dyomad.

📜 Rachi (3)

היה שם בפסי ביראות תניא בפרק שני:

S'il y avait là : cela est enseigné au sujet des montants des puits (passei birayot), au deuxième chapitre.

חיצת הקנים קנים מחוברים. חיצת שהיו נטועים כסדר מחיצה:

Haie de roseaux : des roseaux joints ; une haie qui était plantée en rang, [formant] une cloison.

דיומד מפרש בפ' שני דיו עמודין עמוד אחד נראה כשנים שעשאו כמרזב ונוטה אחד ממחיצותיו לדרום ואחד למערב דכי עביד ד' דיומדין לד' הפיאות יש לכל מחיצה ב' אמות עומד אמה מכאן ואמה מכאן:

Dyomad : il est expliqué au deuxième chapitre : « dyo amoudin », un montant qui paraît comme deux, qu'on a fait comme une gouttière [en angle], une de ses faces tournée vers le sud et l'autre vers l'ouest ; car, quand on fait quatre dyomadin aux quatre coins, chaque cloison a deux amot [de paroi] debout, une ama de ce côté-ci et une ama de ce côté-là.

💡 Explication

Les passei birayot : autour d'un puits public, on place aux quatre coins des montants en angle (dyomad, du grec, « double montant ») pour permettre d'y abreuver les bêtes à Chabbat. La baraita enseigne qu'un arbre, une clôture ou une haie de roseaux déjà présents peuvent tenir lieu de dyomad : preuve apparente qu'une cloison naturelle est valable.

הכא נמי, במאי עסקינן — שעשאן מתחילה לכך. אי הכי מאי קא משמע לן? [קא משמע לן], חיצת הקנים קנה קנה פחות משלשה טפחים, כדבעא מיניה אביי מרבה.

Ici aussi, de quoi s'agit-il ? Qu'on les a faits dès le début à cette fin. — Si c'est ainsi, que nous apprend-il ? — Il nous apprend [ceci] : une haie de roseaux [dont] les roseaux [sont distants de] moins de trois tefahim l'un de l'autre, comme Abaye l'a demandé à Rabba.

📜 Rachi (1)

כדבעא מיניה בפרק שני:

Comme [Abaye] l'a demandé : au deuxième chapitre.

🗂️ Tossefot (1)

אי הכי מאי למימרא ולא סגי בשינויא דלעיל דלא הוה נקט תרתי אטו חדא:

Si c'est ainsi, que [vient-il] dire : la réponse précédente [la crainte de se servir de l'arbre] ne suffit pas, car [le Tanna] n'aurait pas mentionné deux [autres cas] à cause d'un seul.

💡 Explication

L'apport de la baraita : des roseaux espacés de moins de trois tefahim forment une paroi continue par le principe de lavoud (ce qui est séparé de moins de trois tefahim est considéré comme joint).

Les Tossefot expliquent pourquoi la Guemara ne reprend pas la réponse précédente (le décret sur l'arbre) : elle ne vaudrait que pour l'arbre, et la baraita cite aussi la clôture et les roseaux.

תא שמע: אילן המסיך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים — מטלטלין תחתיו. הכא נמי, במאי עסקינן — שנטעו מתחילה לכך.

Viens entendre : un arbre qui retombe vers le sol, si [l'extrémité de] ses branches n'est pas à trois tefahim du sol, on transporte en dessous. — Ici aussi, de quoi s'agit-il ? Qu'on l'a planté dès le début à cette fin.

📜 Rachi (1)

המסיך נופו נוטה סמוך לארץ ראש הנוף בפחות מג' לקרקע ועיקרו במקום שמחובר לאילן גבוה עשרה:

Qui retombe : ses branches penchent près du sol, l'extrémité des branches a moins de trois [tefahim] du sol, et leur base, là où elles sont attachées à l'arbre, a une hauteur de dix.

💡 Explication

Les branches forment tout autour une cloison qui, par lavoud, rejoint le sol. L'espace sous l'arbre devient un domaine clos où l'on peut transporter.

🖼️ Schéma

Les branches descendent à moins de trois tefahim du sol et forment une cloison autour du tronc.

אי הכי, ליטלטל בכולו! אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע: אין מטלטלין בו אלא בית סאתים.

— Si c'est ainsi, qu'on transporte dans tout [l'espace] ! Pourquoi Rav Houna fils de Rav Yehochoua a-t-il dit : on n'y transporte que [dans] un beit seatayim ?

📜 Rachi (1)

אין מטלטלין בו אם היה היקפו יותר מבית סאתים כחצר המשכן ושיעור זה נתנו חכמים לכל היקף המתוקן ואינו מתוקן כל צרכו כגון למחיצה שאין בה שתי וערב בהאי פירקא (ד' טז:) ולהיקף שלא הוקף לדירה בפ' שני (ד' כד.) והכא נמי אי בעומד מאליו מוקמת לה שפיר כו' הואיל ולאו להכי עבידא יהבו ביה רבנן האי שיעורא:

On n'y transporte : si son périmètre dépassait un beit seatayim, comme la cour du Michkan. Cette mesure, les Sages l'ont donnée pour tout enclos qui est arrangé mais n'est pas arrangé selon tous ses besoins : par exemple pour une cloison qui n'a pas de chaîne et de trame, dans ce chapitre (16b), et pour un enclos qui n'a pas été entouré pour l'habitation, au deuxième chapitre (24a). Et ici aussi, si tu l'établis [dans le cas d'un arbre] qui se tient de lui-même, c'est bien, etc. : puisqu'il n'a pas été fait pour cela, les Sages lui ont donné cette mesure.

💡 Explication

Le beit seatayim (surface où l'on sème deux sea, 5 000 amot carrées, la cour du Michkan) est la limite fixée aux enclos imparfaits. Si l'arbre avait été planté à cette fin, il serait un enclos complet et n'aurait pas de limite : la limite semble donc indiquer un arbre naturel.

משום דהוי דירה שתשמישה לאויר, וכל דירה שתשמישה לאויר, אין מטלטלין בה אלא בית סאתים.

— Parce que c'est une habitation dont l'usage est pour l'extérieur, et toute habitation dont l'usage est pour l'extérieur, on n'y transporte que [dans] un beit seatayim.

📜 Rachi (1)

משום דהוי דירה שתשמישה לאויר לעולם שנטעו מתחילה לכך והיקף לדירה הוא אבל דירה זו אינה עשויה לצורך תוכה אלא לצורך אויר שחוצה לה לדור שם שומרי השדות ועשויי' להציל מן החמה ואין מטלטלין בדירה זו אלא בית סאתים כדתניא בפ' שני (ד' כב.) כלל אמר ר"ש בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר ואפילו י' כורים מותר וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יותר מבית סאתים אסור דלאו דירה הוא דעל כרחו הוא דר שם:

Parce que c'est une habitation dont l'usage est pour l'extérieur : en réalité, on l'a planté dès le début à cette fin, et c'est un enclos pour l'habitation ; mais cette habitation n'est pas faite pour l'usage de son intérieur, elle est faite pour l'espace extérieur : les gardiens des champs y demeurent, et elle sert à s'abriter du soleil. Dans une telle habitation on ne transporte que [dans] un beit seatayim, comme il est enseigné au deuxième chapitre (22a) : Rabbi Chimon ben Elazar a énoncé une règle générale : tout espace dont l'usage est pour l'habitation, comme un enclos à bétail, un parc, un arrière-cour ou une cour, même [de] dix kor, est permis ; et toute habitation dont l'usage est pour l'extérieur, comme les tours de garde dans les champs, jusqu'à un beit seatayim c'est permis, plus d'un beit seatayim c'est interdit, car ce n'est pas une habitation : on n'y demeure que par nécessité.

💡 Explication

La limite s'explique autrement : l'abri sous l'arbre sert à ceux qui surveillent les champs alentour. C'est une dira chetachmichah laavir, une habitation dont l'usage est tourné vers l'extérieur ; à ce titre elle est limitée au beit seatayim, même si l'arbre a été planté à cette fin.

תא שמע: שבת בתל שהוא גבוה עשרה והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, וכן בנקע שהוא עמוק עשרה, והוא מארבע אמות ועד בית סאתים, וקמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה — מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.

Viens entendre : [celui qui] a établi sa chevita sur un tel haut de dix [tefahim], d'une surface allant de quatre amot à un beit seatayim ; et de même dans un creux profond de dix, d'une surface allant de quatre amot à un beit seatayim ; et [dans] un champ de blé moissonné entouré d'épis [non coupés] — il parcourt tout [l'espace] et, au-dehors, deux mille amot.

📜 Rachi (5)

שבת בתל קדש עליו היום וקנה שם שביתתו:

A établi sa chevita sur un tel : le jour [de Chabbat] s'est sanctifié alors qu'il s'y trouvait, et il y a acquis sa chevita.

גבוה עשרה דאמרינן גוד אסיק מחיצותיו כל סביבותיו והרי הוא מוקף:

Haut de dix : car nous disons « prolonge vers le haut » (goud assik) ses cloisons tout autour, et le voilà entouré.

וכן נקע אחד מנקיקי הסלעים:

Et de même [dans] un creux : l'une des fentes des rochers.

והוא מד' אמות עד בית סאתים הואיל ושבת באויר מחיצותיו נעשית ביתו וכולו כארבע אמותיו הוא הלכך מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אבל אי הוה טפי מבית סאתים אין מחיצותיו מועילות לו שהיקף שאינו עשוי לדירה אינו מועיל אלא לבית סאתים להכי נקט מארבע אמות ואילך דאם היה פחות מד' אמות מאי מהלך את כולו איכא ומחיצותיו מאי מהני בלאו מחיצה נמי מקום לכל אדם ד' אמות בפרק מי שהוציאוהו (לקמן עירובין ד' מא:):

D'une surface allant de quatre amot à un beit seatayim : puisqu'il a établi sa chevita dans l'espace d'un enclos de cloisons, celui-ci devient sa maison, et le tout est comme ses quatre amot ; c'est pourquoi il parcourt tout [l'espace] et, au-dehors, deux mille amot. Mais si c'était plus d'un beit seatayim, ses cloisons ne lui serviraient à rien, car un enclos qui n'est pas fait pour l'habitation n'est efficace que jusqu'à un beit seatayim. On a mentionné « à partir de quatre amot » parce que si c'était moins de quatre amot, à quoi servirait [de dire] « il parcourt tout » ? Et à quoi serviraient ses cloisons ? Même sans cloison, chaque homme a [droit à] quatre amot, au chapitre Mi chehotsiouhou (plus loin, Eruvin 41b).

ושיבולות מקיפות אותה שהניח גבוליה סביב מלקצור ושבלים גבוהין י' עסקינן:

Entouré d'épis : il a laissé tout autour une bordure sans la moissonner ; il s'agit d'épis hauts de dix [tefahim].

⚖️ Rosh (1)

אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי הנכרי אינן קונין שביתה. ורבי חייא בר אבין אמר ר' יוחנן חפצי הנכרי קונין שביתה גזירה בעלים נכרי אטו בעלים ישראל. הנהו דיכרי דאתו למברכתא ביומא טבא. שרא להו רבא לבני מחוזא דאתו למברכתא ע"י עירוב למיזבן מינייהו ולמיזל בהו למחוזא.א"ל רבינא לרבא מאי דעתיך דאמר שמואל חפצי הנכרי אינן קונין שביתה הא אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן חפצי הנכרי קונין שביתה גזירה בעלים נכרי אטו בעלים ישראל. ושמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י. הדר אמר רבא לזבנינהו לבני מברכתא דכולהו מברכתא לדידהו כד' אמות דמיא. פרש"י דמברכתא היתה מוקפת מחיצות וכן פי' גבי מי שהוציאוהו נכרים והוליכוהו בעיר אחרת בר"פ ופירש והרי היא מוקפת מחיצות משמע דלא חשיב כד' אמות להלך את כולה אלא אם כן מוקפת מחיצות דומיא דדיר וסהר ואל תתמה דהא דנקט עיר סתם ומפרשי' לה במוקפת מחיצות. דהכי נמי הא דתניא לעיל (עירובין דף מב:) ומותר לטלטל בכל העיר ע"כ במוקפת מחיצות איירי. ואע"ג דגבי נותן עירובו בתוך עיבורה של עיר אמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין דף לב:) אפילו למעלה מעשרה עירובו עירוב משום דמתא כמאן דמליא דמיא ופריך עלה חוץ לעיבורה נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוה ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע. משמע דבתוך עיבורה נמי הוי טעמא לפי שחשובה כל העיר עם עיבורה כד' אמות אע"פ שאין כאן מחיצות. וי"ל דהני מילי לשובת שם או נותן עירובו בו שיש לו אלפים אמה לכל רוח. ובמקום שנותן עירובו נחשב הכל כד' אמות אפילו מה שהוא חוץ למחיצות לענין זה דחשיב הוא ועירובו במקום אחד אפילו נתנו באילן למעלה מעשרה. אבל למובא מחוץ לתחום אין חשוב כד' אמות להלך את כולו בלא היקף מחיצות. ונראה דבעי נמי היקף לדירה פתח ולבסוף הוקף דלא עדיף משובת באויר מחיצות דלא חשיבא לגביה כד' אמות אם הוא יותר מבית סאתים כדאמר לעיל בפ"ק (עירובין דף טו.) דשבת בתל והוא מד' אמות ועד סאתים מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה ודוקא בית סאתים אבל טפי לא הואיל ולא הוקף לדירה. וכן משמע בפ"ב דר"ה דהיקף מחיצה בעינן דתנן התם דף כג: חצר היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסים וכו' בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו. משמע דאפילו בעיר לא היו הולכים ואמאי כיון שברשות באו מחוץ לתחום וכי גרע מהוציאוהו נכרים ונתנוהו בעיר. אלא ודאי כדפי' ר"י התם דמיירי לאחר שנפרצו בה פרצות שהיתה אז ירושלים כרשות הרבים כדאמר לקמן פרק המוצא תפילין (עירובין דף קא.) ולכך צריך ליזהר בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה שמותר לישראל אחר או אפילו בא בשביל נכרי שלא לטלטל חוץ לד' אמות בעיר שאינה מוקפת ואפילו מוקפת מחיצה צריך שתהא מוקפת לשם דירה. וכתב רבינו מאיר ז"ל דסתם עיירות מוקפות לדירה הם דאין דרך להקיף מחיצה עד שיבנו הבתים תחלה. אבל מבצרים סתמייהו הוקפו ולבסוף ישבו:

Rav Yehouda a dit au nom de Chmouel : les objets du non-Juif n'acquièrent pas de chevita. Rabbi Hiya bar Avin a dit au nom de Rabbi Yo'hanan : les objets du non-Juif acquièrent chevita, par décret [au sujet des objets dont] le propriétaire est non-Juif, à cause de [ceux dont] le propriétaire est juif. Des béliers arrivèrent à Mevarkhta un jour de fête. Rava permit aux gens de Mehoza, venus à Mevarkhta au moyen d'un erouv, d'en acheter et d'aller avec eux à Mehoza. Ravina dit à Rava : quelle est ta pensée ? Que Chmouel a dit : les objets du non-Juif n'acquièrent pas de chevita ? Mais Rabbi Hiya bar Avin a dit au nom de Rabbi Yo'hanan : les objets du non-Juif acquièrent chevita, par décret [pour] un propriétaire non-Juif à cause d'un propriétaire juif. Et [entre] Chmouel et Rabbi Yo'hanan, la halakha est comme Rabbi Yo'hanan. Rava se reprit et dit : qu'on les vende aux gens de Mevarkhta, car pour eux tout Mevarkhta est comme quatre amot. Rachi explique que Mevarkhta était entourée de cloisons ; et de même il a expliqué, au sujet de celui que des non-Juifs ont fait sortir et conduit dans une autre ville, au début du chapitre : « et elle est entourée de cloisons ». Il en ressort qu'elle n'est considérée comme quatre amot, pour qu'il puisse la parcourir entièrement, que si elle est entourée de cloisons, à l'image d'un enclos à bétail et d'un parc. Ne t'étonne pas qu'il ait dit « ville » sans précision et que nous l'expliquions entourée de cloisons : de même, ce qui est enseigné plus haut (Eruvin 42b), « et il est permis de transporter dans toute la ville », parle forcément d'une [ville] entourée de cloisons. Certes, au sujet de celui qui place son erouv à l'intérieur de l'ibour (zone annexe) de la ville, nous avons dit plus haut, au chapitre Bakol meervin (Eruvin 32b), que même au-dessus de dix [tefahim] son erouv est valable, parce que la ville est considérée comme pleine ; et [la Guemara] objecte : hors de son ibour aussi, puisque Rava a dit « celui qui place son erouv à quatre amot », c'est un domaine privé, et le domaine privé monte jusqu'au ciel ! Il en ressort qu'à l'intérieur de son ibour aussi la raison est que toute la ville avec son ibour est considérée comme quatre amot, bien qu'il n'y ait pas de cloisons. On peut répondre : cela vaut pour celui qui y fait chevita ou y place son erouv, et qui a deux mille amot dans chaque direction ; à l'endroit où il place son erouv, tout est considéré comme quatre amot, même ce qui est hors des cloisons, en ce sens que lui et son erouv sont considérés comme en un seul endroit, même s'il l'a placé dans un arbre au-dessus de dix. Mais pour celui qu'on amène de hors du tehoum, [la ville] n'est pas considérée comme quatre amot, pour qu'il la parcoure entièrement, sans enceinte de cloisons. Il semble qu'il faille aussi une enceinte faite pour l'habitation, [et non un lieu] ouvert puis entouré par la suite, car ce n'est pas mieux que celui qui a établi sa chevita dans l'espace de cloisons, qui ne sont pas considérées pour lui comme quatre amot si [l'espace] dépasse un beit seatayim, comme on l'a dit plus haut au premier chapitre (Eruvin 15a) : « s'il a établi sa chevita sur un tel, [d'une surface allant] de quatre amot à un beit seatayim, il parcourt tout et, au-dehors, deux mille amot » ; seulement un beit seatayim et pas davantage, puisque [l'espace] n'a pas été entouré pour l'habitation. C'est aussi ce qui ressort du deuxième chapitre de Roch Hachana, qu'il faut une enceinte de cloison, car nous y avons appris (23b) : « Il y avait une cour à Jérusalem, appelée Beit Yaazek, et là se rassemblaient tous les témoins, etc. Au début, ils ne bougeaient pas de là de toute la journée. » Il en ressort que même dans la ville ils ne se déplaçaient pas. Pourquoi ? Puisqu'ils étaient venus de hors du tehoum avec permission, seraient-ils moins [bien lotis] que celui que des non-Juifs ont fait sortir et placé dans une ville ? Il faut donc certainement [dire] comme l'a expliqué le Ri là-bas : il s'agit d'après que des brèches y eurent été ouvertes, Jérusalem étant alors comme un domaine public, comme on le dit plus loin au chapitre Hamotse tefilin (Eruvin 101a). C'est pourquoi il faut prendre garde, pour une chose venue de hors du tehoum pour un Juif, qui est permise à un autre Juif, ou même venue pour un non-Juif, de ne pas la transporter au-delà de quatre amot dans une ville non entourée [de cloisons] ; et même si elle est entourée de cloison, il faut qu'elle ait été entourée pour l'habitation. Rabbeinou Meir a écrit que les villes ordinaires sont entourées pour l'habitation, car on n'a pas l'habitude d'entourer [un lieu] d'une cloison avant d'avoir construit les maisons ; mais les forteresses, ordinairement, ont été entourées et habitées ensuite.

💡 Explication

Celui qui se trouve au début de Chabbat dans un espace clos de cloisons y acquiert sa chevita (lieu de résidence de Chabbat) : tout l'enclos compte comme ses quatre amot, et ses deux mille amot de tehoum se mesurent à partir de sa limite.

Le bord d'un tel (monticule) haut de dix tefahim, ou la paroi d'un creux profond de dix, vaut cloison par le principe de goud assik (on prolonge la paroi vers le haut). Ces cloisons sont naturelles, et la baraita les valide.

Le Roch cite ici notre baraita dans une discussion du chapitre 4 : une ville ne compte comme quatre amot pour celui qu'on y amène de hors du tehoum que si elle est entourée de cloisons, faites pour l'habitation.

וכי תימא הכא נמי שעשה מתחילה לכך, בשלמא קמה לחיי, אלא תל ונקע — מאי איכא למימר?

Et si tu dis : ici aussi, on l'a fait des le début à cette fin — cela se comprend pour le blé ; mais le tel et le creux, que peut-on dire ?

📜 Rachi (1)

תל ונקע מאי איכא למימר מימות עולם הן:

Le tel et le creux, que peut-on dire : ils existent depuis toujours.

🗂️ Tossefot (1)

תל ונקע מאי איכא למימר ולא תקשי מכאן למ"ד מחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא שמה מחיצה דלא אתיא למעוטי אלא דבר שאינו ראוי להעשות בידי אדם כגון בעלי חיים:

Le tel et le creux, que peut-on dire : on ne peut pas objecter d'ici à celui qui dit qu'une cloison qui n'est pas faite de main d'homme n'est pas une cloison, car il ne vient exclure qu'une chose qui ne peut pas être faite de main d'homme, comme les êtres vivants.

💡 Explication

Pour les épis, on peut supposer qu'on les a laissés exprès. Le tel et le creux sont naturels : la réponse habituelle ne s'applique pas. La preuve contre la hava amina est décisive.

אלא: במחיצות כולי עלמא לא פליגי דהויא מחיצה, כי פליגי — בלחי. אביי לטעמיה דאמר: לחי משום מחיצה, ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה. ורבא לטעמיה דאמר: לחי משום היכר, אי עבידא בידים הויא היכר, ואי לא לא הוי היכר.

Mais [dis plutôt] : pour les cloisons, tous s'accordent que c'est une cloison. Ils divergent pour le lehi.

Abaye suit son raisonnement, lui qui a dit : le lehi [vaut] comme cloison, et une cloison faite d'elle-même est une cloison. Et Rava suit son raisonnement, lui qui a dit : le lehi [vaut] comme signe (heker) ; s'il est fait de main d'homme, c'est un signe, et sinon ce n'est pas un signe.

🗂️ Tossefot (1)

אביי לטעמיה היינו לחד לישנא דלעיל גבי היה גבוה מכ' ובא למעטו (ד' ה.) דקסבר דאפילו קורה משום מחיצה וכל שכן לחי ואותו לשון תופס עיקר ורבא לטעמיה דאמר לעיל אחד זה ואחד זה משום היכר ור"ח לא גרס לטעמיה אלא גרס בהדיא אביי אמר לחי משום מחיצה ורבא אמר לחי משום היכר:

Abaye suit son raisonnement : c'est selon l'une des versions plus haut, au sujet de [la poutre] plus haute que vingt [amot] qu'on vient abaisser (5a), où il pense que même la poutre [vaut] comme cloison, et à plus forte raison le lehi ; et c'est cette version qui fait autorité. Et Rava suit son raisonnement, car il a dit plus haut : l'un comme l'autre [valent] comme signe. Rabbeinou Hananel ne lit pas « suit son raisonnement » ; il lit explicitement : Abaye a dit, le lehi [vaut] comme cloison ; et Rava a dit, le lehi [vaut] comme signe.

💡 Explication

Nouvelle compréhension. La dispute dépend de la nature du lehi :

- pour Abaye, le lehi est une mehitsa (quatrième paroi symbolique du mavoy) ; or une cloison naturelle est valable, donc le lehi naturel aussi ;

- pour Rava, le lehi est un heker (signe qui rappelle aux habitants la limite du domaine) ; un signe suppose un acte humain.

תא שמע: אבני גדר היוצאות מן הגדר מובדלות זו מזו פחות משלשה, אין צריך לחי אחר. שלשה — צריך לחי אחר.

Viens entendre : des pierres d'un mur qui saillent du mur, séparées l'une de l'autre de moins de trois [tefahim], il n'est pas besoin d'un autre lehi ; [de] trois, il faut un autre lehi.

📜 Rachi (1)

היוצאות מן הגדר זו למעלה מזו:

Qui saillent du mur : l'une au-dessus de l'autre.

💡 Explication

Les pierres saillantes, réunies par lavoud, forment un lehi. Elles n'ont pas été placées en vue du mavoy : preuve apparente pour Abaye.

🖼️ Schéma

Pierres saillantes espacées de moins de trois tefahim : elles comptent comme un lehi.

הכא נמי שבנאן מתחילה לכך. אי הכי, פשיטא! מהו דתימא למיסר בניינא הוא דעבידא. קא משמע לן.

Ici aussi, qu'on les a construites dès le début à cette fin. — Si c'est ainsi, c'est évident ! — Tu aurais pu dire : c'est pour attacher une construction qu'elles ont été faites ; [la baraita] nous apprend [qu'elles valent lehi].

📜 Rachi (1)

למיסר בניינא שאם ירצה לעשות מחיצה מכותל זה לכותל שכנגדו יתקשר באבנים הללו שכן דרך הבנאין לעשות ובענין אחר אינו יכול לדבק בנין חדש בבנין ישן:

Pour attacher une construction : si l'on veut [plus tard] faire une cloison de ce mur jusqu'au mur d'en face, elle se liera à ces pierres, car c'est l'usage des bâtisseurs de faire ainsi ; autrement, on ne peut pas coller une construction nouvelle à une construction ancienne.

💡 Explication

Les bâtisseurs laissent des pierres en attente (lemeissar binyana) pour y accrocher un mur futur. La baraita enseigne que, si on les a construites comme lehi, on ne craint pas que l'observateur les prenne pour des pierres d'attente.

תא שמע, דתני רבי חייא: כותל שצידו אחד כנוס מחברו, בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ובין שנראה מבפנים ושוה מבחוץ — נדון משום לחי.

Viens entendre ce qu'a enseigné Rabbi Hiya : un mur dont un côté est en retrait par rapport à l'autre, qu'il soit visible de l'extérieur et plat à l'intérieur, ou visible de l'intérieur et plat à l'extérieur, est considéré comme un lehi.

💡 Explication

Le mur qui borde le mavoy présente un décrochement à l'entrée : la partie qui avance joue le rôle de lehi. Le décrochement fait partie du mur ; il n'a pas été dressé comme lehi.

🖼️ Schéma

Les deux cas de Rabbi Hiya : le décrochement du mur vaut lehi.

הכא נמי שעשאו מתחילה לכך. אי הכי, מאי קא משמע לן? הא קא משמע לן: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נדון משום לחי.

Ici aussi, qu'on l'a fait des le début à cette fin. — Si c'est ainsi, que nous apprend-il ? — Il nous apprend ceci : visible de l'extérieur et plat à l'intérieur, il est considéré comme un lehi.

💡 Explication

Le cas nouveau est celui où le lehi n'est visible que de l'extérieur : du côté du mavoy, le mur est plat. On aurait pu penser qu'un lehi doit être visible de l'intérieur ; la baraita le valide.

תא שמע: דרב הוה יתיב בההוא מבואה, הוה יתיב רב הונא קמיה. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי כוזא דמיא. עד דאתא, נפל לחיא. אחוי ליה בידיה קם אדוכתיה. אמר ליה רב הונא: לא סבר לה מר לסמוך אדיקלא? אמר: דמי האי מרבנן כמאן דלא פרשי אינשי שמעתא, מי סמכינן עליה מאתמול?

Viens entendre : Rav était assis dans une certaine impasse, et Rav Houna était assis devant lui. Il dit à son serviteur : va m'apporter une cruche d'eau.

Avant qu'il revienne, le lehi tomba. [Rav] lui fit signe de la main, et il s'arrêta à sa place.

Rav Houna lui dit : le maître ne pense-t-il pas qu'on peut s'appuyer sur le palmier ? Il dit : ce disciple ressemble à quelqu'un à qui on n'a pas expliqué l'enseignement.

Est-ce que nous nous y sommes appuyés depuis la veille ?

📜 Rachi (1)

לסמוך אדיקלא דקל היה עומד אצל פתח המבוי:

S'appuyer sur le palmier : un palmier se tenait près de l'entrée de l'impasse.

🗂️ Tossefot (1)

לא סבר לה מר למסמך אדיקלא אף על גב דרב הונא אית ליה בפירקין (ד' יז) שבת הואיל והותרה הותרה ולא צריך למסמך אדיקלא הא מסיק לקמן דמודה רב הונא היכא דליתנהו למחיצות דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה אי נמי הכא לפי דברי רב היה מקשה:

Le maître ne pense-t-il pas qu'on peut s'appuyer sur le palmier : bien que Rav Houna tienne, dans notre chapitre (17a), que [pour] Chabbat, « puisqu'il a été permis, il reste permis » (hoil vehouterah houterah), et qu'il n'aurait pas besoin de s'appuyer sur le palmier, [la Guemara] conclut plus loin que Rav Houna reconnaît que lorsque les cloisons n'existent plus, on ne dit pas « puisqu'il a été permis, il reste permis ». Ou bien : ici, il posait la question selon l'opinion de Rav.

⚖️ Rosh (1)

איתמר לחי העומד מאליו אביי אמר הוי לחי ורבא אמר לא הוי לחי. היכא דלא סמכינן עליה מאתמול כגון דהוה לחי אחר ונפל בשבת כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי. כי פליגי היכא דסמכינן עליה מאתמול אביי אמר הוי לחי דהא סמכינן עליה מאתמול. ורבא אמר לא הוי לחי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי עבידא. בלחי בלחוד הוא דפליגי אבל מחיצה העומדת מאליה דברי הכל הויא מחיצה ויראה דבמחיצה אפילו לא סמכינן עליה מאתמול הויא מחיצה. אבל קורה העומדת מאליה. יראה דלא הוי קורה דקיימא לן דקורה משום היכר וטעמא דאביי בלחי משום מחיצה :

Il a été dit : un lehi qui se tient de lui-même — Abaye a dit : c'est un lehi ; et Rava a dit : ce n'est pas un lehi. Là où on ne s'y est pas appuyé depuis la veille, par exemple s'il y avait un autre lehi qui est tombé pendant Chabbat, tous s'accordent que ce n'est pas un lehi. Ils divergent là où on s'y est appuyé depuis la veille : Abaye a dit, c'est un lehi, puisqu'on s'y est appuyé depuis la veille ; et Rava a dit, ce n'est pas un lehi, puisqu'à l'origine il n'a pas été fait dans cette intention. C'est seulement pour le lehi qu'ils divergent ; mais une cloison qui se tient d'elle-même est, selon tous, une cloison. Il semble que, pour une cloison, même si on ne s'y est pas appuyé depuis la veille, c'est une cloison. Mais une poutre qui se tient d'elle-même, il semble que ce ne soit pas une poutre, car nous tenons que la poutre [vaut] comme signe, et la raison d'Abaye pour le lehi est [qu'il vaut] comme cloison.

💡 Explication

Le lehi tombe pendant Chabbat : Rav arrête son serviteur, car on ne peut plus transporter dans l'impasse. Rav Houna propose de s'appuyer sur un palmier (dikla) proche de l'entrée. Rav répond qu'on ne comptait pas sur ce palmier dès la veille.

Le Roch résume la sougya et en tire deux règles : une cloison naturelle vaut même sans appui préalable ; une poutre (kora) naturelle ne vaut pas, car la poutre est un signe.

טעמא — דלא סמכינן, הא סמכינן — הוי לחי.

La raison est qu'on ne s'y était pas appuyé ; mais si on s'y était appuyé, c'est un lehi.

📜 Rachi (1)

הא סמכינן הוי לחי אלמא הלכה כאביי:

Mais si on s'y était appuyé, c'est un lehi : donc la halakha est comme Abaye.

💡 Explication

Raisonnement a contrario : la réponse de Rav implique que le palmier, un lehi naturel, aurait été valable si l'on s'y était appuyé dès la veille. C'est la position d'Abaye.

לימא אביי ורבא בדלא סמכינן עליה פליגי, הא סמכינן עליה — הוה לחי. לא סלקא דעתך, דההוא ברקא דהוה בי בר חבו דהוו פליגי בה אביי ורבא כולי שנייהו.

Disons qu'Abaye et Rava divergent [seulement] quand on ne s'y est pas appuyé, mais quand on s'y est appuyé, c'est un lehi ? — Que cela ne te vienne pas à l'esprit, car [au sujet] du balcon qui était dans la maison de Bar Havou, Abaye et Rava en ont disputé toutes leurs années.

📜 Rachi (4)

לימא בדלא סמכינן עליה פליגי ואביי דשרי קשיא ליה האי עובדא דרב לא סמך אדיקלא ואנן קים לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו:

Disons [qu'ils divergent] quand on ne s'y est pas appuyé : et pour Abaye, qui permet, ce récit de Rav, qui ne s'est pas appuyé sur le palmier, fait difficulté ; or nous tenons que la halakha est comme Abaye pour le lehi qui se tient de lui-même.

ברקא יציע:

Barka : un balcon (yatsia).

דהוה בי בר חבו והיה עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר:

Qui était dans la maison de Bar Havou : la colonne qui soutenait le balcon se tenait à l'entrée d'une autre impasse.

ואפליגו בה כולי שנייהו אביי שרי למיסמך עליה ורבא אסר אלמא בדסמכינן עליה פליגי והלכתא כאביי בהא דזו היא אחת מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי:

Et ils en ont disputé toutes leurs années : Abaye permettait de s'y appuyer et Rava l'interdisait. Donc ils divergent quand on s'y est appuyé ; et la halakha est comme Abaye dans ce cas, car c'est l'un des [cas du mnémonique] Yaal Kegam, où la halakha est comme Abaye.

💡 Explication

La Guemara envisage de déplacer la dispute pour concilier Rava avec le récit de Rav. Elle le refuse : le cas du balcon de Bar Havou montre qu'ils divergeaient même quand les habitants s'appuyaient sur la colonne.

Yaal Kegam (יע"ל קג"ם) : mnémonique des six cas où la halakha suit Abaye contre Rava ; le lamed désigne le lehi qui se tient de lui-même.

מתני׳ בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ורבי מאיר אוסר. ומטמא משום גולל,

Michna. On fait des lehayim de toute [matière], même d'une chose qui a le souffle de vie, et Rabbi Meir l'interdit.

Et [un être vivant] rend impur en tant que golel,

📜 Rachi (1)

מתני' ומטמא משום גולל אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו ואפי' ניטל משם דתניא בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) כל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק:

Michna. Et rend impur en tant que golel : si on l'a fait servir de golel (pierre qui couvre) à une tombe, il rend impur pour toujours par la tente, comme le mort lui-même, même s'il a été retiré de là, comme il est enseigné au chapitre Behema hamakcha (Houlin 72a) : « Tout ce qui touche à la surface du champ » (Nombres 19, 16), pour inclure le golel et le dofek.

⚖️ Rosh (1)

מתני' בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ור"מ אוסר. ומטמא משום גולל ור"מ מטהר וכותבין עליו גיטי נשים ורבי יוסי הגלילי פוסל. שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה. ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים. ולא יהו פרצות יתירות על הבנין . וכל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח יותר מכאן אסור:

Michna. On fait des lehayim de toute [matière], même d'une chose qui a le souffle de vie, et Rabbi Meir l'interdit. Et [cela] rend impur en tant que golel, et Rabbi Meir déclare pur. Et on écrit dessus des actes de divorce, et Rabbi Yossi le Galiléen invalide. Une caravane qui a campé dans une vallée et l'a entourée des harnais des bêtes, on transporte à l'intérieur, à condition que la cloison soit haute de dix tefahim et que les brèches ne soient pas plus grandes que la partie construite. Toute brèche d'environ dix amot est permise, parce qu'elle est comme une entrée ; au-delà, c'est interdit.

💡 Explication

Nouvelle michna : un animal attaché à l'entrée du mavoy peut servir de lehi selon le Tanna qamma ; Rabbi Meir l'interdit.

Le golel est la pierre qui ferme une tombe. Il transmet l'impureté du mort par la tente (ohel), comme le cadavre lui-même. La michna enseigne qu'un animal placé sur la tombe dans ce rôle prend lui aussi ce statut.

Texte hébreu et araméen vocalisé : édition numérique William Davidson du Talmud Koren Noé, via Sefaria (licence CC BY-NC). Traduction française, notes et schémas : Chiourim BA (licence CC BY 4.0).