Eruvin 3a — L'amaltera, la kora au-dessus de vingt amot et le parallèle avec la soukka

Eruvin 3a

Sougya : La Guemara poursuit son objection contre Rav : si les Sages tirent la hauteur maximale du mavoy (20 amot) du petach de l'heikhal, une amaltera (corniche décorative) ne devrait pas permettre de dépasser vingt amot, puisque l'heikhal avait des amalteraot et ne mesurait pourtant que vingt. Or Rabbi Ile'a rapporte au nom de Rav que l'amaltera dispense de diminuer.

Rav Yosef répond que c'est une beraita ; Abaye objecte qu'elle contredit tout de même Rav, et l'on répond qu'il s'agit d'une discussion de Tanaim. Rav Nahman bar Yitshak explique autrement : la kora sert de hekker (signe visible), et l'heikhal n'est qu'un moyen mnémotechnique.

On définit ensuite l'amaltera (nids sculptés ou poutres de cèdre). La seconde partie traite d'une kora ou d'un skhakh situés en partie sous vingt amot et en partie au-dessus : Rabba distingue mavoy et soukka, selon deux versions opposées, avec les explications de Rava de Parzakya et de Ravina.

L'objection de l'amaltera contre Rav et les deux manières de la résoudre.

Les deux versions de Rabba sur la kora ou le skhakh à cheval sur la limite des 20 amot, avec les trois explications.

לא תיהני ליה אמלתרא, דהא היכל אמלתרא הויא ליה, ואפילו הכי — עשרים אמה הוא דגבוה, דתנן: חמש אמלתראות של מילה היו על גביו, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.

(Selon Rav), l'amaltera ne devrait pas être efficace, car l'heikhal avait une amaltera et, malgré cela, il n'était haut que de vingt amot ; comme nous l'avons appris (dans une michna) : cinq amalteraot de bois de mila étaient au-dessus de lui, l'une au-dessus de l'autre, et l'autre encore au-dessus de celle-ci.

📜 Rachi (2)

לא תיהני ליה אמלתרא לאכשורי גובהו יותר מכ' לקמן מפרש מאי אמלתרא והיכא תני דמהניא:

Pour rendre valable (le mavoy) dont la hauteur dépasse vingt. Plus loin on explique ce qu'est une amaltera et où l'on enseigne qu'elle est efficace.

של מילה עץ שגדילין בו מילין והם עפצים ובלעז גלא"ש:

Un bois sur lequel poussent des milin, ce sont des noix de galle ; en langue vernaculaire, glans.

💡 Explication

Suite de l'objection contre Rav. Rav a dit que les Sages tirent la hauteur maximale du mavoy (20 amot) du petach de l'heikhal. Or l'heikhal possédait des amalteraot (corniches ou ornements en saillie au-dessus de l'entrée) et n'avait pourtant que vingt amot. Une amaltera ne devrait donc pas permettre, chez les Sages selon Rav, une kora placée plus haut que vingt.

והאי מאי תיובתא? דילמא כי תניא ההיא דאמלתראות, באולם תניא?

Et quelle réfutation est-ce là ? Peut-être, quand on a enseigné cette (michna) des amalteraot, on l'a enseignée à propos de l'oulam ?

💡 Explication

L'oulam (vestibule) avait une entrée de 40 amot. Si les amalteraot étaient sur l'oulam, l'heikhal n'en avait peut-être pas, et l'objection tombe.

והאי מאי קושיא? דילמא תבנית היכל כתבנית אולם?

Et quelle difficulté est-ce là ? Peut-être la forme de l'heikhal était comme la forme de l'oulam ?

💡 Explication

On répond qu'il est plausible que l'heikhal ait été construit sur le même modèle que l'oulam, avec des amalteraot lui aussi. L'objection demeure donc possible, et la Guemara en donne maintenant la vraie force au segment suivant.

אלמה אמר רבי אילעא אמר רב: רחבה ארבעה, אף על פי שאינה בריאה. ואם יש לה אמלתרא אפילו גבוהה יותר מעשרים אמה אינו צריך למעט.

Pourquoi donc Rabbi Ile'a a-t-il dit au nom de Rav : (si la kora est) large de quatre (tefahim), (elle est valable) même si elle n'est pas solide ; et si elle a une amaltera, même si elle est haute de plus de vingt amot, on n'a pas besoin de diminuer ?

📜 Rachi (3)

אלמה אמר ר' אילעא כו' השתא קא מסיק לפירכיה דאשכחן דמהניא אמלתרא אליבא דרב ומעיקרא לא שבקיה לאסוקי למלתיה עד דסתר ליה לתיובתא:

Maintenant il conclut son objection : nous trouvons que l'amaltera est efficace selon Rav. Au début on ne l'a pas laissé achever son propos jusqu'à ce qu'il ait repoussé la réfutation.

רחבה ד' אם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע"פ שהיא דקה ואינה חזקה לקבל אריח כשירה והא דתנן במתניתין (לקמן עירובין ד' יג:) בריאה כדי לקבל אריח כשאינה רחבה ד' טפחים קאמר:

Si la kora était large de quatre tefahim, bien qu'elle soit mince et pas assez forte pour recevoir un ariah (demi-brique), elle est valable. Et ce que nous avons appris dans la michna (plus loin, Eruvin 13b) « solide pour recevoir un ariah », il le dit pour le cas où elle n'est pas large de quatre tefahim.

ואם יש לה אמלתרא כו' תרתי מילי קאמר רב ולקולא:

Rav dit deux choses, et toutes deux dans le sens de la souplesse.

💡 Explication

Voici le cœur de l'objection : Rav lui-même reconnaîtrait qu'une amaltera permet de dépasser vingt amot. Si les Sages apprenaient vraiment de l'heikhal, qui avait des amalteraot et ne dépassait pas vingt, cette règle serait impossible. Rav contredit donc Rav.

Deux léniences : une kora large de 4 tefahim n'a pas besoin d'être bria (assez solide pour porter un ariah, une demi-brique) ; et l'amaltera dispense de diminuer la hauteur.

אמר רב יוסף: אמלתרא מתניתא היא, מאן קתני לה?

Rav Yosef a dit : l'amaltera est une beraita. Qui l'enseigne ?

📜 Rachi (1)

אמר רב יוסף הא אמלתרא דאייתוה משמיה דרב לא רב אמרה דתיקשי דרב אדרב אלא מתנית' היא:

Cette amaltera qu'on a rapportée au nom de Rav, ce n'est pas Rav qui l'a dite, de sorte que Rav contredirait Rav ; c'est une beraita.

💡 Explication

Rav Yosef détache la règle de l'amaltera de Rav : c'est une beraita, et Rav n'est pas tenu de la suivre. La question « qui l'enseigne ? » sous-entend qu'elle n'est pas d'une autorité certaine.

אמר אביי: והא חמא בריה דרבה בר אבוה קתני לה, ותיהוי אמלתרא מתניתא ותיקשי לרב!

Abaye a dit : mais c'est Hama, fils de Rabba bar Avouh, qui l'enseigne ! Et même si l'amaltera est une beraita, qu'elle contredise Rav !

📜 Rachi (1)

ותיקשי לרב דהא חזינן הכא דלא גמרי רבנן מהיכל מדתקני דאמלתרא מהניא:

Car nous voyons ici que les Sages n'apprennent pas de l'heikhal, puisqu'ils enseignent que l'amaltera est efficace.

💡 Explication

Abaye répond que cette beraita est fiable (Hama l'enseigne). Une beraita qui valide l'amaltera montre que les Sages n'apprennent pas de l'heikhal : elle contredit l'explication de Rav.

אמר לך רב: דל אנא מהכא, מתנייתא מי לא קשיין אהדדי? אלא מאי אית לך למימר — תנאי היא, לדידי נמי תנאי היא.

Rav te dira : retire-moi d'ici ; les beraitot ne se contredisent-elles pas l'une l'autre ? Qu'as-tu à dire, sinon que c'est une discussion de Tanaim ?

Pour moi aussi, c'est une discussion de Tanaim.

📜 Rachi (4)

דל אנא מהכא הרימני מיכן כאילו שתקתי ולא אמרתי דבר זה:

Enlève-moi d'ici, comme si je m'étais tu et n'avais pas dit cette chose.

מתנייתא מי לא קשיין אהדדי דהא תניא לעיל בהדיא מבוי שהוא גבוה מכ' יותר מפתחו של היכל אלמא רבנן מהתם גמרי:

Car on a enseigné plus haut explicitement « un mavoy plus haut que vingt, plus que le petach de l'heikhal » ; les Sages apprennent donc de là.

תנאי היא תנא דלעיל דסבירא ליה דרבנן מהיכל גמרי ואמלתרא לא מהניא והאי תנא דאמלתרא סבר לאו מהיכל גמרי:

Le Tana cité plus haut tient que les Sages apprennent de l'heikhal et que l'amaltera n'est pas efficace ; et ce Tana de l'amaltera tient qu'ils n'apprennent pas de l'heikhal.

לדידי נמי תנאי היא ואנא כתנא דלעיל אמרי:

Et moi je parle selon le Tana cité plus haut.

💡 Explication

Rav se défend : la contradiction existe entre les deux beraitot elles-mêmes, indépendamment de lui. L'une parle de « plus que le petach de l'heikhal », l'autre valide l'amaltera. Il faut donc dire que ce sont deux Tanaim en désaccord, et Rav suit le premier.

רב נחמן בר יצחק אמר: בלא רב — מתנייתא אהדדי לא קשיין: לרבנן קורה טעמא מאי — משום היכרא, והאי דקתני ״יתר מפתחו של היכל״ — סימנא בעלמא.

Rav Nahman bar Yitshak a dit : sans Rav, les beraitot ne se contredisent pas. Pour les Sages, quelle est la raison de la kora ?

À cause du hekker (signe visible). Et ce qu'on enseigne « plus que le petach de l'heikhal » n'est qu'un simple moyen mnémotechnique.

📜 Rachi (5)

בלא רב אי לא הוה מפרש רב למתניתא קמייתא ויליף מינה דרבנן מהיכל גמרי:

Si Rav n'avait pas expliqué la première beraita et n'en avait pas tiré que les Sages apprennent de l'heikhal.

מתנייתא אהדדי לא קשיין דבין לההיא מתניתין ובין להא מתניתין דאמלתרא:

Ni cette beraita-là, ni celle de l'amaltera.

קורה לרבנן טעמא מאי בעו תוך כ' אמה:

Ils exigent (qu'elle soit) à moins de vingt amot.

משום היכר דליחזו אינשי ולידעו דתקנתא עבוד ולא ליתי לאיחלופי ברה"ר ומשום הכי מהניא אמלתרא דכיון דמיסתכלי בה אינשי אפילו למעלה מכ' אמה איכא היכרא:

Pour que les gens la voient et sachent qu'on a fait une réparation (tikkoun), et qu'on ne vienne pas à confondre avec le domaine public. C'est pourquoi l'amaltera est efficace : puisque les gens la regardent, même au-dessus de vingt amot il y a un hekker.

והא דקתני במתניתא קמייתא יותר מפתחו של היכל לאו דגמרי מהתם אלא סימנא בעלמא נקט שלא תחליף גירסא דעשרים ותאמר למעלה מל' או מארבעים יהא פתח היכל סימן בידך:

Dans la première beraita, « plus que le petach de l'heikhal » ne veut pas dire qu'on apprend de là ; il a seulement pris un signe mnémotechnique, pour que tu ne changes pas la lecture « vingt » et ne dises pas « au-dessus de trente ou de quarante » : que le petach de l'heikhal soit un signe entre tes mains.

🗂️ Tossefot (1)

ורב נחמן בר יצחק אי סבירא ליה הא דרבה כו' לרבה גופיה הוה מצי למיפרך דאית ליה בפרקין (ד' יב:) דקורה משום היכרא אלא משום דרב נחמן מפרש בהדיא דפליגי בהיכר פריך למה להו לאיפלוגי בתרתי:

Il aurait pu objecter à Rabba lui-même, qui tient dans notre chapitre (12b) que la kora sert de hekker. Mais parce que Rav Nahman bar Yitshak explique expressément qu'ils divergent sur le hekker, il objecte : pourquoi devraient-ils diverger sur deux cas ?

💡 Explication

Nouvelle approche : les Sages n'apprennent rien de l'heikhal. La kora a pour fonction le hekker : un signe visible qui rappelle que le mavoy n'est pas le domaine public. Au-delà de vingt amot, on ne la remarque plus ; l'amaltera, elle, attire le regard. Le chiffre de l'heikhal (20) sert seulement de simana, un aide-mémoire contre une erreur de transmission.

ורב נחמן בר יצחק, הניחא אי לא סבירא ליה הא דרבה, אלא אי סבירא ליה הא דרבה, דאמר רבה, כתיב: ״למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי״, עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע, משום דלא שלטא ביה עינא.

Et Rav Nahman bar Yitshak : c'est bien s'il ne tient pas cet enseignement de Rabba. Mais s'il tient cet enseignement de Rabba ?

Car Rabba a dit : il est écrit « Afin que vos générations sachent que Je les ai fait résider dans des soukkot » : jusqu'à vingt amot, l'homme sait qu'il demeure dans une soukka ; au-dessus de vingt amot, l'homme ne le sait pas, parce que l'œil ne l'atteint pas.

📜 Rachi (1)

אי סבירא ליה הא דרבה דטעמייהו דרבנן בסוכה נמי משום היכר:

Que la raison des Sages pour la soukka aussi est le hekker.

💡 Explication

Rabba (Soukka 2a) expliqué l'invalidité d'une soukka de plus de vingt amot par le verset Vayikra 23:43 : l'œil ne domine pas (la chalta bei eina) un skhakh placé si haut. La raison est donc aussi la visibilité.

אלמא גבי סוכה נמי בהיכרא פליגי, איפלוגי בתרתי למה לי?

Il en ressort que pour la soukka aussi ils divergent sur le hekker. Pourquoi ai-je besoin qu'ils divergent sur deux cas ?

📜 Rachi (1)

למה להו לרבנן ולר' יהודה לפלוגי בתרתי:

Pour les Sages et Rabbi Yehouda, (pourquoi) diverger sur deux cas.

💡 Explication

Les Sages et Rabbi Yehouda divergent déjà sur la soukka au-dessus de vingt. Si leur discussion sur le mavoy porte sur le même principe (le hekker), elle serait redondante.

צריכא, דאי אשמעינן גבי סוכה — בהא קאמר רבי יהודה כיון דלישיבה עבידא, שלטא ביה עינא. אבל מבוי, דלהילוך עביד — אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמעינן בהא — בהא קאמרי רבנן, אבל בהך אימא מודו ליה לרבי יהודה. צריכא.

C'est nécessaire. Car si on nous l'avait appris pour la soukka : dans ce cas Rabbi Yehouda dit (qu'elle est valable), puisqu'elle est faite pour y habiter, l'œil l'atteint ; mais le mavoy, qui est fait pour y passer, dis qu'il reconnaît (la position) des Sages.

Et si on nous l'avait appris dans ce cas-ci : dans ce cas les Sages le disent, mais dans l'autre, dis qu'ils reconnaissent (la position) de Rabbi Yehouda. C'est nécessaire.

📜 Rachi (1)

מבוי דלהילוך עביד כלומר המהלך אינו מביט למעלה:

C'est-à-dire : celui qui marche ne regarde pas vers le haut.

💡 Explication

Structure classique de tserikha (les deux cas sont nécessaires). La soukka sert à demeurer : on finit par lever les yeux. Le mavoy sert à passer : on ne regarde pas en haut. Chaque cas pourrait donc donner une conclusion différente, d'où la nécessité des deux discussions.

מאי אמלתרא? רב חמא בריה דרבה בר אבוה אמר: קיני. כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא: פסקי דארזא.

Qu'est-ce que l'amaltera ? Rav Hama, fils de Rabba bar Avouh, a dit : des kinei (nids).

Quand Rav Dimi est venu, il a dit : on dit en Occident : des pisqei de-arza (tronçons de cèdre).

📜 Rachi (2)

קיני כגון קיני עופות היו בולטין מתחת האולם למעלה (מל') מן הפתח:

Comme des nids d'oiseaux, qui faisaient saillie sous l'oulam, au-dessus de l'entrée.

פסקי דארזא כלונסות של ארז ארוכין תחובין בכותל ואיידי דנפיש משכיה אורך דידהו חזו להו אינשי ואיכא היכרא:

De longues perches de cèdre fichées dans le mur ; et comme leur longueur est grande, les gens les voient et il y a un hekker.

💡 Explication

Deux définitions : kinei, des sculptures en forme de nids d'oiseaux ; ou pisqei de-arza, des poutres de cèdre. Dans les deux cas, on cherche un objet qui attire le regard au-dessus de vingt amot. L'Occident (Maarava) désigne la terre d'Israël.

🖼️ Schéma

Les deux définitions de l'amaltera et leur rapport de kal va-homer.

מאן דאמר פסקי דארזא, כל שכן קיני. מאן דאמר קיני, אבל פסקי דארזא לא.

Celui qui dit « tronçons de cèdre », à plus forte raison les nids. Celui qui dit « nids », mais les tronçons de cèdre, non.

📜 Rachi (2)

מאן דאמר פסקי איכא היכרא למבוי:

Il y a un hekker pour le mavoy.

כל שכן קיני דאיידי דחשיבי ומילתא דתמיהא היא מסתכלי בהו אינשי וחזו לקורה:

Parce qu'ils sont importants et que c'est une chose étonnante, les gens les regardent et voient la kora.

💡 Explication

Un kal va-homer à sens unique : les nids sculptés, objet curieux, attirent davantage le regard que de simples poutres.

ומאן דאמר פסקי דארזא מאי טעמא — משום דנפיש משכיה. והא סוכה דנפיש משכיה, וקאמרי רבנן דלא!

Et celui qui dit « tronçons de cèdre », quelle est la raison ? Parce que leur longueur est grande.

Mais la soukka, dont la longueur est grande, et les Sages disent que non !

💡 Explication

Si la longueur suffisait à créer le hekker, une soukka longue devrait être valable au-dessus de vingt amot. Les Sages l'invalident : la longueur n'est donc pas la raison.

אלא: כיון דקא חשיב אית ליה קלא.

Plutôt : puisque c'est (un objet) important, il fait parler de lui.

💡 Explication

Le cèdre est un bois précieux : il a du kala (renom). On en parle, on le montre, et la kora devient visible.

מקצת קורה בתוך עשרים, ומקצת קורה למעלה מעשרים, מקצת סכך בתוך עשרים, ומקצת סכך למעלה מעשרים? אמר רבה: במבוי כשר, בסוכה פסול.

Une partie de la kora à moins de vingt et une partie de la kora au-dessus de vingt ; une partie du skhakh à moins de vingt et une partie du skhakh au-dessus de vingt ? Rabba a dit : pour le mavoy, kasher ; pour la soukka, passoul.

📜 Rachi (1)

מקצת עובי הקורה בתוך כ' ומקצתה למעלה וכן עובי סככה של סוכה:

L'épaisseur de la kora (se trouve) en partie à moins de vingt et en partie au-dessus ; de même l'épaisseur du skhakh de la soukka.

💡 Explication

Cas limite : l'épaisseur de la kora (ou du skhakh) traverse la ligne des vingt amot. Selon cette première version, Rabba valide le mavoy et invalide la soukka.

🖼️ Schéma

L'épaisseur de la kora ou du skhakh traverse la ligne des 20 amot.

מאי שנא במבוי דכשר, דאמרינן קלוש? סוכה נמי לימא קלוש!

En quoi le mavoy diffère-t-il, qu'il soit kasher ? Parce que nous disons kalouch (amincis).

Pour la soukka aussi, disons kalouch !

📜 Rachi (1)

קלוש רואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה ותהא קורה דקה:

On considère comme si l'épaisseur qui dépasse vers le haut était enlevée, et la kora serait mince.

💡 Explication

Kalouch : on considère la partie située au-dessus de vingt comme retirée. Il reste une kora plus mince, entièrement sous vingt. Pourquoi ne pas raisonner ainsi pour le skhakh ?

אי קלשת — הויא לה חמתה מרובה מצילתה.

Si tu amincis, la soukka devient hamata meroubba mi-tsilata (plus de soleil que d'ombre).

🗂️ Tossefot (1)

אי קלשת הוי לה חמתה מרובה מצילתה מפר' ר"י חמתה מרובה מצילתה ע"י שיבא הרוח ויפזר עד שתהא חמתה מרובה מצילתה דאי ע"י קלישה לחודה תהא חמתה מרובה היכי מכשר' לה בלישנא בתרא הא אין סכך פסול מצטרף בהדי סכך כשר כדאמרי' בסוכה (ד' ט:) גבי העושה סוכתו תחת האילן וקשיא דאמר בפרק קמא דסוכה (ד' ד.) היתה גבוהה מכ' אמה והוצין יורדין בתוך כ' אם צילתה מרובה מחמתה כשירה אם לאו פסולה ואמאי כשירה והלא אי קלשת ליה יפלו ההוצין למטה וללישנא בתרא דהכא אתי שפיר ולרבא מפרזקיא נמי דמפרש משום דסוכה דיחיד היא ולא מידכר אתי שפיר דגבי הוצין איכא למימר דיורדין הרבה למטה דליכא למיגזר מידי אבל לרבינא קשה דמשמע דמשום סוכה דאורייתא פסולה משום אי קלשת כו' וי"ל דהתם מיירי שיש הרבה הוצין שיכולין להתקיים בקל על ידי סמיכה ועוד נוכל לומר הכא דאי קלשת ליה הוי חמתה מרובה ע"י קלישה לחוד ומצטרף לסכך דלמעלה מכ' וללישנא בתרא דלא חשיב כל כך סכך פסול הואיל והוי סכך כשר אם היה למטה מכ' אבל קשה דגבי הוצין אמרי' ואם לאו פסול וללישנא בתרא דהכא מכשרינן אפילו חמתה מרובה מצילתה מיהו ללישנא קמא ניחא אי נמי גבי הוצין יש לפסול יותר הואיל ואגודים עליונים והתחתונים זה בזה דאי קלשת יפול הכל:

Le Ri explique « plus de soleil que d'ombre » : par le fait que le vent viendra et dispersera (le skhakh) jusqu'à ce qu'il y ait plus de soleil que d'ombre. Car si, par le seul amincissement, il y avait plus de soleil que d'ombre, comment la valider selon la dernière version ? Le skhakh passoul ne se joint pas au skhakh kasher, comme nous le disons dans Soukka (9b) à propos de celui qui fait sa soukka sous un arbre. Difficulté : il est dit au premier chapitre de Soukka (4a) : si elle était plus haute que vingt amot et que des branches pendent à moins de vingt, si l'ombre y domine le soleil elle est kasher, sinon passoul. Pourquoi kasher ? Si tu l'amincis, les branches tomberont ! Selon la dernière version d'ici, cela va bien ; et selon Rava de Parzakya aussi, qui explique que la soukka est celle d'un seul et qu'il ne s'en souvient pas, cela va bien, car pour les branches on peut dire qu'elles descendent beaucoup plus bas et qu'il n'y a pas lieu de faire une gezera. Mais selon Ravina c'est difficile, car il en ressort que c'est parce que la soukka est de la Torah qu'elle est invalide, du fait de « si tu amincis ». On peut répondre que là-bas il s'agit de nombreuses branches qui peuvent tenir facilement en s'appuyant. On peut encore dire ici : si tu l'amincis, il y a plus de soleil par le seul amincissement, et cela se joint au skhakh au-dessus de vingt ; et selon la dernière version, on ne le considère pas vraiment comme skhakh passoul, puisque ce serait un skhakh kasher s'il était sous vingt. Mais c'est difficile à propos des branches, où l'on dit « sinon passoul », alors que selon la dernière version d'ici on valide même avec plus de soleil que d'ombre. Toutefois selon la première version cela va bien. Ou bien, pour les branches, il y a davantage lieu d'invalider, puisque celles du haut et celles du bas sont liées les unes aux autres : si tu amincis, tout tombera.

💡 Explication

Une soukka exige que l'ombre domine le soleil (tsilata meroubba mi-hamata). Si l'on retire en pensée la partie supérieure du skhakh, ce qui reste sous vingt peut ne plus donner assez d'ombre.

Tossefot discute en détail comment comprendre « plus de soleil » (par le vent qui disperse, ou par le seul amincissement) et confronte ce passage à Soukka 4a (branches pendantes).

הכא נמי, אי קלשת הויא לה קורה הניטלת ברוח. אלא על כרחך, נעשו כשפודין של מתכת. הכא נמי — על כרחך נעשית צילתה מרובה מחמתה!

Ici aussi, si tu amincis, elle devient une kora emportée par le vent ! Il faut donc dire, forcément, qu'elles sont considérées comme des broches de métal.

Ici aussi, forcément, elle devient (une soukka dont) l'ombre domine le soleil !

📜 Rachi (1)

הניטלת ברוח שהרי שיערוה חכמים בריאה כדי לקבל אריח ואי לאו הכי שדי ליה זיקא הלכך לא חשיב:

Car les Sages l'ont évaluée « solide pour recevoir un ariah » ; sans cela le vent l'emporte, et elle ne compte pas.

💡 Explication

Réfutation : la kora amincie serait trop faible, emportée par le vent. Si l'on valide malgré tout, c'est qu'on la considère comme des chefoudin (broches de métal), fines mais solides : l'amincissement est un simple regard juridique. Alors, pour la soukka aussi, on devrait considérer que l'ombre domine toujours. La distinction par kalouch ne tient pas.

אמר רבא מפרזקיא: סוכה דליחיד היא לא מדכר, מבוי דלרבים מדכרי אהדדי.

Rava de Parzakya a dit : la soukka est (celle) d'un seul, il ne s'en souvient pas ; le mavoy est à plusieurs, ils se le rappellent les uns aux autres.

📜 Rachi (2)

לא מידכר וזמנין דמשתקיל מקצת עובי הסכך הנכנס לתוך כ' וקיימא כולה למעלה מכ':

Il arrive que soit retirée une partie de l'épaisseur du skhakh qui entre sous les vingt, et qu'elle se retrouve toute au-dessus de vingt.

מדכרי אהדדי שאם תרקב תחתונה של קורה ותעמוד כולה למעלה מעשרים אמה מתקני לה:

Si le dessous de la kora pourrit et qu'elle se retrouve toute au-dessus de vingt amot, ils la réparent.

💡 Explication

Explication par la gezera : si la partie basse disparaît, tout sera au-dessus de vingt. Un particulier seul risque de ne pas le remarquer ; les habitants d'un mavoy se le rappellent mutuellement. On est donc strict pour la soukka seulement.

רבינא אמר: סוכה דאורייתא — אחמירו בה רבנן, מבוי דרבנן — לא אחמירו ביה רבנן.

Ravina a dit : la soukka est de la Torah, les Sages ont été stricts à son sujet ; le mavoy est rabbinique, les Sages n'ont pas été stricts à son sujet.

💡 Explication

Critère de source : la soukka est une mitsva de-oraita (de la Torah), d'où la rigueur ; le mavoy est une institution de-rabbanan, d'où la souplesse.

רב אדא בר מתנה מתני להא שמעתא דרבה איפכא. אמר רבה: במבוי פסול, בסוכה כשירה!

Rav Ada bar Matna enseignait cet enseignement de Rabba à l'inverse. Rabba a dit : pour le mavoy, passoul ; pour la soukka, kasher !

🗂️ Tossefot (1)

אמר רבה במבוי פסול ל"ג רב דרב יליף מפתחו של היכל דהוי חללו כ':

(Dans « Rabba a dit ») on ne lit pas « Rav », car Rav apprend du petach de l'heikhal, dont l'espace intérieur est de vingt.

💡 Explication

Seconde version, inverse : le mavoy est invalide, la soukka valide. Toute la dialectique va être reprise en miroir.

מאי שנא סוכה דכשירה, דאמרינן קלוש? במבוי נמי לימא קלוש!

En quoi la soukka diffère-t-elle, qu'elle soit kasher ? Parce que nous disons kalouch.

Pour le mavoy aussi, disons kalouch !

💡 Explication

Même question que plus haut, cas inversés.

אי קלשת, הוי לה קורה הניטלת ברוח. הכא נמי, אי קלשת — הויא לה חמתה מרובה מצילתה! אלא על כרחך, נעשית צילתה מרובה מחמתה, הכא נמי, על כרחך נעשו כשפודין של מתכת!

Si tu amincis, elle devient une kora emportée par le vent. Ici aussi, si tu amincis, elle devient (une soukka avec) plus de soleil que d'ombre !

Il faut donc dire, forcément, qu'elle devient (une soukka dont) l'ombre domine le soleil ; ici aussi, forcément, elles sont considérées comme des broches de métal !

📜 Rachi (2)

אלא אמאי מכשרת בסוכה משום דעל כרחך השתא צילתה מרובה מחמתה דהא רואין הוא דקאמרי' ולא שקילנא מינה מידי:

Pourquoi la valides-tu pour la soukka ? Parce que, forcément, à présent l'ombre domine le soleil, puisque nous disons seulement « on considère », et nous n'en retirons rien.

הכא נמי חשוב אותה כשפודין כבידין דאי נמי קלישי לא שדי להו זיקא דהא לא מידי שקלת מינה אלא רואין הוא דקאמר:

Considère-les comme des broches lourdes : même amincies, le vent ne les emporte pas, puisque tu n'en as rien retiré ; il dit seulement « on considère ».

💡 Explication

Rachi précise le principe : kalouch est une considération juridique (roin), rien n'est physiquement retiré. L'ombre réelle demeure, la kora réelle reste solide. L'argument ne distingue donc pas davantage dans ce sens.

אמר רבא מפרזקיא: סוכה דליחיד היא רמי אנפשיה ומדכר, מבוי דלרבים היא סמכי אהדדי ולא מדכרי, דאמרי אינשי: קדרא דבי שותפי, לא חמימא ולא קרירא.

Rava de Parzakya a dit : la soukka est (celle) d'un seul, il s'en charge lui-même et s'en souvient ; le mavoy est à plusieurs, ils comptent les uns sur les autres et ne s'en souviennent pas, comme les gens disent : la marmite des associés n'est ni chaude ni froide.

🪔 Ben Yehoyada (1)

אמרי אינשי: קדרה דשתפי לא קרירא ולא חמימא. נראה לי בס"ד המשל הזה רמז לעונג שבת שהוא נעשה בשיתוף רצון הנפש והחומר שבחול דרכם להיות נגדיים אך בשבת גם הנפש יש לה רצון ברבוי אכילה ושתיה דעונג שבת הוא מצוה גדולה וכאשר כתבתי בס"ד בדרשותי הטעם שאומרים שבת שלום מפני דבשבת יש שלום בין הנפש ובין החומר ברבוי המותרות מה שאין כן בחול אין שלום ביניהם דהנפש מקפדת ברבוי המותרות באכילה ושתיה שיבקש החומר וגם החומר מקפיד בסיגופים שתבקש הנפש כי רצון הנפש הוא שהאדם ימשוך ידו מאכילתו הערבה לו קודם שישבע ממנה. משל לאחד שהיה נושא אשה שהיה לה בת מאיש אחר ודרה עמה בבית וגם לאישה היה לו בן מאשה אחרת שכבר מתה ודר גם כן עמהם והאיש היה מקפיד וחושד את אשתו שהיא מהנית לבתה מפרנסת הבית ביותר והיא מקפדת וחושבת שבעלה מרבה הנאה לבנו ביותר מהם ובעבור זאת היו תמיד בקטטה והקפדה זה עם זה, אחר כך נשא הבן לאותה הבת אז שבת דין וקלון שנעשו בשלום תמיד כי עתה נעשית הבת כלתו ורוצה בהנאתה והיא נעשה הבן חתן שלה ורוצה בהנאתו. וכן הענין הזה בחול, הנפש מקפדת על החומר שחפצו ורצונו ברבוי המותרות והחומר מקפיד על הנפש שחפצה ורצוצה בסיגופים היא אומרת שהוא מרבה בהנאה יותר מדאי והוא אומר שמרבה היא בסיגופים יותר מדאי אך בשבת עושים שלום ביניהם מפני שהנפש לא תקפיד ברבוי תענוג והנאה אשר יבקש החומר. ולכך בשבת אומרים שבת שלום, נמצא עונג אכילה ושתיה בשבת נקרא קדרה דשתפי דהנפש והחומר שניהם משותפים בו במצוה זו ולזה מצות עונג שבת לא קרירה מצד יצר הרע ולא חמימה מצד יצר הטוב כי דרכו של יצר הרע בכל מצוה יקרר לבו של אדם לעשותה בעצלות והיצר הטוב עושה להפך מחמם לבו לעשותה בהתלהבות וזריזות ורק מצוה זו של עונג שהיא 'קדרה דשתפי' אין היצר הרע מקרר בה מפני כי באמת החומר מתענג בה ונהנה ממנה וגם זו אינה צריכה לחמימות היצר הטוב שיהיה נופח בלב האדם להלהיב אותו בעשייתה מפני כי האדם הוא רודף אחריה מצד חמרו ומזגו כיון דהוא מתענג בה מאד. ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על תאות התשמיש באשתו של אדם המותרת לו שהיא בשיתוף הנפש והחומר יען דהנפש יש לה רצון בזו התאוה שהוא מקיים בה מצות עונה ועושה בה פריה ורביה והחומר גם כן יש לו רצון בתאוה זו שהוא מתענג ונהנה בה ותאוה זו עומדת אצל האדם במדרגת המיצוע לא חמימה אצלו כתאות המנאפים דכתיב בהו (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם וגם לא קרירה דאינו קץ בה האדם אף על פי שהוא רגיל בה תמיד עם אשתו המותרת וטבע האדם לקוץ בהנאה הרגיל בה הרבה עם כל זה הוא אינו קץ ומתאוה להזקק לאשתו תמיד. ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על עולם הזה שהמשילו אותה חז"ל לקדרה והיא נקראת קדרה דשותפי ששולטים בה יצר הטוב ויצר הרע ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב דהיינו שיהיו הכל תחת ממשלת היצר הטוב או יהיו הכל תחת ממשלת היצר הרע אך כל עוד שהיא ' קדרה דשתפי ' אז תהיה גאולתה קשה וזהו ' לא קרירה ולא חמימה ' שאם יהיה בדור שכולו חייב אז תשבע הקליפה הרבה וממילא תקיא הכל מרוב שובעה ובזה גאולה תהיה לארץ. או נראה לי בס"ד דרך הלצה קדרה דשתפי על העני דלית ליה מגרמיה כלום והוא מוטל על העשירים לפרנסו והכל משותפים בחיוב פרנסתו ולכך נקרא 'קדרה דשתפי', הנה זה הקבית הלל מרחם עליו שיודע שאין השותפים נותנים לו כסות ודירה טובה לשמרו מן רבוי הקור בימי הקור וגם לא דברים ודירה טובה להגין עליו מרבוי החום, לכך מרחם עליו שלא יגיע אליו תוקף הקור ותוקף החום כמו שמגיע לעשירים וז"ש לא קרירה הרבה בימי הקור ולא חמימה הרבה בימי החום. ובאופן אחר נראה לי בס"ד המשל הנזכר על קליפת נוגה שיש בה תערובת טוב ורע ועומדת בין הקודש ובין החול ועליה רמזו חז"ל (בבא מציעא כב.) 'ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן' והיא עשויה כמו טיקלא ולכן נקראת ' קדרה דשתפי ' שהם חלקים טוב ורע וכל זמן שהם שוים במשקל אחד אז היא לא קרירה ולא חמימה מצד הפעולה שלה ודוק היטב. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש רמז המשל הנזכר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות שבת) כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדה ועשו אותה שנים בשותפות כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין עכ"ל, וידוע כל פטורין דהלכות שבת הם 'פטור אבל אסור'. וז"ש קדרה דשתפי כגון דאחזו שנים בקולמוס וכתבו וכיוצא בזה שעשו מלאכה בשותפות לא קרירה דאין בזה היתר גמור ולא חמימה דאין בזה חיוב סקילה במזיד וחיוב חטאת בשוגג אלא רק שם איסור רביע עלה. ועוד פירש המשל הזה על מי שחציו עבד וחציו בן חורין דגופו משותף בשני חלקים של חירות ושל עבדות לא קרירה ולא חמימה דאינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין ואינו יכול להוציא עצמו ידי חבתו לא בשופר ולא בקריאת מגילה וכיוצא בזה עד כאן דבריו נר"ו.

Les gens disent : « La marmite des associés n'est ni froide ni chaude. » Il me semble, avec l'aide du Ciel, que cette parabole fait allusion à l'oneg Chabbat (le plaisir du Chabbat), qui se fait par l'association de la volonté de la nefech (l'âme) et de la matière, lesquelles, en semaine, ont coutume d'être opposées. Mais le Chabbat, la nefech elle aussi désire l'abondance de nourriture et de boisson, car l'oneg Chabbat est une grande mitsva. Ainsi que je l'ai écrit, avec l'aide du Ciel, dans mes derachot, la raison pour laquelle on dit « Chabbat chalom » : le Chabbat il y a la paix entre la nefech et la matière dans l'abondance du superflu, ce qui n'est pas le cas en semaine. Il n'y a pas de paix entre elles : la nefech s'offusque de l'abondance de superflu en nourriture et boisson que demande la matière, et la matière s'offusque des mortifications que demande la nefech, car la volonté de la nefech est que l'homme retire sa main de la nourriture qui lui plaît avant d'en être rassasié. Parabole d'un homme qui épousa une femme ayant une fille d'un autre homme, qui habitait avec elle dans la maison ; l'homme avait aussi un fils d'une autre femme déjà décédée, qui habitait également avec eux. L'homme s'offusquait et soupçonnait sa femme de faire profiter sa fille davantage des ressources de la maison, et elle s'offusquait et pensait que son mari faisait davantage profiter son fils. Pour cette raison, ils étaient toujours en querelle et en ressentiment l'un contre l'autre. Ensuite le fils épousa cette fille : alors cessèrent la dispute et l'affront, et ils vécurent en paix constamment, car désormais la fille était devenue sa belle-fille et il désirait son bien-être, et le fils était devenu le gendre de la femme et elle désirait son bien-être. Il en va de même en semaine : la nefech s'offusque contre la matière, dont le désir et la volonté sont dans l'abondance du superflu, et la matière s'offusque contre la nefech, dont le désir et la volonté sont dans les mortifications. Elle dit qu'il prend trop de plaisir, et lui dit qu'elle multiplie trop les mortifications. Mais le Chabbat, ils font la paix entre eux, car la nefech ne s'offusque pas de l'abondance de délices et de plaisir que demande la matière. C'est pourquoi le Chabbat on dit « Chabbat chalom ». Il ressort que le plaisir de manger et de boire le Chabbat s'appelle « la marmite des associés », car la nefech et la matière sont toutes deux associées dans cette mitsva. C'est pourquoi la mitsva d'oneg Chabbat n'est « pas froide » du côté du yetser hara, et « pas chaude » du côté du yetser hatov. Car la manière du yetser hara, pour toute mitsva, est de refroidir le cœur de l'homme pour qu'il l'accomplisse avec paresse, et le yetser hatov fait l'inverse : il réchauffe son cœur pour qu'il l'accomplisse avec ferveur et empressement. Seule cette mitsva d'oneg, qui est « la marmite des associés », le yetser hara ne la refroidit pas, car en vérité la matière y trouve délice et plaisir ; et elle n'a pas besoin non plus de la chaleur du yetser hatov, qui soufflerait dans le cœur de l'homme pour l'enflammer à l'accomplir, car l'homme la poursuit du fait de sa matière et de son tempérament, puisqu'il y trouve grand plaisir. D'une autre manière, il me semble, avec l'aide du Ciel, que la parabole vise le désir de l'union conjugale avec l'épouse permise à l'homme, qui se fait dans l'association de la nefech et de la matière. Car la nefech désire cette envie, par laquelle il accomplit la mitsva de ona et fait pirya ve-rivya (la procréation), et la matière aussi désire cette envie, car elle y trouve délice et plaisir. Cette envie se tient chez l'homme au degré du juste milieu : elle n'est pas chaude chez lui comme l'envie des adultères, dont il est écrit (Michle 9:17) « les eaux volées sont douces et le pain caché est agréable » ; et elle n'est pas froide non plus, car l'homme ne s'en lasse pas bien qu'il y soit toujours habitué avec son épouse permise. La nature de l'homme est de se lasser d'un plaisir auquel il est très habitué ; malgré cela, il ne s'en lasse pas et désire s'unir à son épouse constamment. D'une autre manière, il me semble, avec l'aide du Ciel, que la parabole vise ce monde-ci, que nos Sages ont comparé à une marmite. Il est appelé « marmite des associés », car y dominent le yetser hatov et le yetser hara. Nos maîtres ont dit (Sanhédrin 98a) : le fils de David ne vient que dans une génération entièrement méritante ou dans une génération entièrement coupable, c'est-à-dire que tous soient sous la domination du yetser hatov, ou tous sous la domination du yetser hara. Mais tant qu'elle est « la marmite des associés », sa délivrance sera difficile, et c'est « ni froide ni chaude ». Car si c'est une génération entièrement coupable, la klipa (l'écorce, force de l'impureté) se rassasiera beaucoup, et d'elle-même vomira tout par excès de satiété, et ainsi viendra la délivrance pour la terre. Ou bien, il me semble, avec l'aide du Ciel, par manière de trait d'esprit : la « marmite des associés » désigne le pauvre qui ne possède rien par lui-même et dont la subsistance incombe aux riches ; tous sont associés dans l'obligation de le nourrir, c'est pourquoi on l'appelle « marmite des associés ». Le Saint, béni soit-Il, a pitié de lui, car Il sait que les associés ne lui donnent ni vêtement ni bon logement pour le protéger du grand froid dans les jours froids, ni [vêtements] et bon logement pour le protéger de la grande chaleur. C'est pourquoi Il a pitié de lui, pour que la force du froid et la force de la chaleur ne l'atteignent pas comme elles atteignent les riches. C'est ce qui est dit : pas très froide dans les jours froids, et pas très chaude dans les jours chauds. D'une autre manière, il me semble, avec l'aide du Ciel, que la parabole vise la klipat noga, dans laquelle il y a un mélange de bien et de mal, et qui se tient entre le sacré et le profane. C'est à elle que nos Sages ont fait allusion (Bava Metsia 22a) : « le Jourdain qui a pris de celui-ci et donné à celui-là : ce qu'il a pris est pris, et ce qu'il a donné est donné ». Elle est faite comme une balance, c'est pourquoi on l'appelle « marmite des associés », car ce sont des parts de bien et de mal ; et tant qu'elles sont égales en poids, elle n'est ni froide ni chaude du point de vue de son action. Examine bien. Et mon fils bien-aimé, l'honorable Rabbi Yaakov (que Hachem le garde), a expliqué l'allusion de cette parabole d'après ce qu'a écrit le Rambam (chapitre 9 des Lois du Chabbat) : tout travail qu'un seul peut faire seul, et que deux ont fait en association, par exemple ils ont tenu tous deux la plume et écrit, ou tenu une miche et l'ont sortie d'un domaine à un autre, ils sont exemptés, fin de citation. Et il est connu que toutes les exemptions des lois du Chabbat sont « exempt mais interdit ». C'est ce qu'il dit : la marmite des associés, comme lorsque deux tiennent la plume et écrivent, et autres cas semblables où l'on a fait un travail en association : « pas froide », car ce n'est pas une permission complète ; « pas chaude », car il n'y a pas là l'obligation de lapidation en cas d'intention, ni l'obligation d'un sacrifice hatat en cas d'erreur, mais seulement la désignation d'interdit repose sur elle. Il a encore expliqué cette parabole à propos de celui qui est moitié esclave et moitié libre : son corps est associé en deux parts, liberté et esclavage. « Pas froide ni chaude », car il ne peut épouser ni une servante ni une femme libre, et il ne peut s'acquitter de son obligation ni avec le chofar ni avec la lecture de la Meguila, et autres cas semblables. Fin de ses paroles, que Hachem le garde.

💡 Explication

Dans la version inverse, Rava de Parzakya retourne son argument : le particulier assume sa soukka et y pense ; les habitants d'un mavoy comptent les uns sur les autres. Le proverbe de la marmite des associés résume l'effet : quand la responsabilité est partagée, personne ne s'en occupe vraiment.

Le Ben Yehoyada propose plusieurs lectures allusives du proverbe (oneg Chabbat, vie conjugale, ce monde, le pauvre, klipat noga, puis deux lectures halakhiques de son fils).

רבינא אמר: סוכה דאורייתא — לא בעי חיזוק. מבוי דרבנן — בעי חיזוק.

Ravina a dit : la soukka, qui est de la Torah, n'a pas besoin de renfort ; le mavoy, qui est rabbinique, a besoin de renfort.

💡 Explication

Ravina aussi s'inverse : une loi de la Torah est respectée d'elle-même ; une institution rabbinique a besoin d'un hizouk (renforcement), d'où la rigueur pour le mavoy.

מאי הוי עלה? רבה בר רב עולא אמר: זה וזה — פסול. רבא אמר: זה וזה כשר.

Quelle est la conclusion à ce sujet ? Rabba bar Rav Oula a dit : l'un et l'autre, passoul.

Rava a dit : l'un et l'autre, kasher.

💡 Explication

Faute de savoir quelle version de Rabba est la bonne, deux positions : Rabba bar Rav Oula invalide les deux cas, Rava valide les deux. La suite de la phrase continue en 3b.

Texte hébreu et araméen vocalisé : édition numérique William Davidson du Talmud Koren Noé, via Sefaria (licence CC BY-NC). Traduction française, notes et schémas : Chiourim BA (licence CC BY 4.0).